ענת בכר-קלדרון – סיפור חייו של אבא דוד קלדרון

אבא דוד קלדרון, איש צנוע, לא מגבוהי הקומה אבל "גדול מהחיים", נולד באמצע מלחמת העולם הראשונה בשנת 1915 בעיר ביטולה (מונסטיר) שבמקדוניה. הוא נולד למציאות של עיר מתדלדלת כלכלית, שרוב תושביה נוטשים אותה ורבים בקהילה הופכים לעניים.

בגיל 12 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ומאז התחיל להיות פעיל חברתי ואידיאלוג. הוא קיבל לידיו את ניהול הקן כולל הגזברות והמשרד. בהיותו בן 16 בלבד מונה אבא לחבר בוועד הקהילה. ועד הקהילה ארגן פעילויות תרבות, פעילות לאיסוף תרומות למען הקהילה שהפכה להיות נזקקת. דוד הצעיר הקים תזמורת כלי נשיפה, שנגנה בתשלום באירועי תרבות בבתי הכנסת, בלוויות של הנוצרים בעיר, בשמחות ובחתונות. בכספים הללו הצליחו להחזיק את הקן .

את קן "השומר הצעיר" ניהל עד שסיים את בית הספר התיכון והוא בן 17. מיד עם סיום הלימודים התחיל להתכונן להגשמת חלום התיישבות בארץ ישראל. בשנה 1932, ייסד בעזרתו של ליאון קמחי, איש יקר, יושב ראש ועד הקהילה שנרצח בטרבלינקה, קבוצה של חלוצים אידיאליסטים מכל רחבי סרביה ליציאה להכשרה אבל … אליה וקוץ בה, הוא היה צעיר מדי. צריך היה להיות בן 18 כדי שיאפשרו לו לצאת להכשרה. מה עשה הבחור, הוא שיחד פקיד במשרד הפנים והוסיף לעצמו עוד שנה. לפי ספרו של שלמה אלבוחר, "קהילת מונסטיר" (עמ' 97), דוד קלדרון הצעיר ויעקב קמחי כתבו לחברי קבוצת המתיישבים בקיבוץ "שער העמקים" שהם מתכוננים לעלות ארצה. בעזרתו של ליאון קמחי עלה בידם לארגן "קבוצת בוגרים חלוצים" בת 10 חברים לעליה לישראל. כמו כן ארגנו שליח מהארץ בשם משה אשכנזי חבר קיבוץ מרחביה, לשמש להם מדריך ללימודי עברית שלימים התייאש ועזב את ביטולה. בעזרת ליאון קמחי והארגון הציוני היהודי ביוגוסלביה נמצאה חווה חקלאית שהייתה שייכת ליהודי על הגבול האוסטרי-הונגרי בכפר איליצ'ה בקרבת סרייבו. שם עברו הכשרה חקלאית ולמדו מעט עברית משליחים שהגיעו מישראל. אחרי שנת השתלמות יצאו לדרך ברכבות לפיראוס, משם באונייה לביירות וברכבת לחיפה.

בארץ הם נשלחו לקיבוץ "משמר העמק", תנועת הקיבוץ הארצי הודיעה להם כי הם חייבים להצטרף להכשרה לשנה נוספת והם צורפו לקבוצה רומנית במגדיאל. חברי הקבוצה המשותפת עבדו למחייתם בפרדסים.

ניהול חיי הקבוצה לא מצא חן בעיניו וגם לא חיי הקומונה. הוא גם רצה להגשים את חייו במשק חקלאי פרטי. עד מהרה הפך למנהל עבודה של מספר פרדסים וכך חסך לעצמו כסף. נודע לו על מושב "בית שערים" שהקימה קבוצה יוגוסלבית ושעומד להינטש. יותר מכך, עומד שם צריף למכירה. הוא הצטרף אליהם וקנה את הצריף ב-50 לירות .

המושב מנה שבע משפחות ורווק אחד, דוד קלדרון . הוקצבו להם 200 דונם לפלחה ולכל משק עוד 10 דונם ליד הבית, לגידול בעלי חיים ירקות ועצי פרי. אך בקושי היו להם מים לשתייה. אבא מספר: "מהנדס מים יוגוסלבי, בדק את הקרקע, ואישר שיש מים תת קרקעיים. עם הרעיון הזה פניתי למחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית אך הם סרבו לקדוח לנו באר". לכן פנה דוד להסתדרות הציונית ביוגוסלביה שהגיעה בדרישה זו עד הקונגרס הציוני בבאזל ומשם, תחת לחץ, אישר להם לוי שקולניק, לימים ראש הממשלה אשכול, את הכספים והבאר נחפרה.

בינתיים נשארו רק ארבע משפחות. אלבוחר בספרו (עמ' 344) מתייחס לקבוצת היוגוסלבים שניסו את מזלם בהתיישבות וכותב "ראשית הישוב בית שערים בכפר שנוסד ע"י צעירים מיוגוסלביה, מתוכם ידוע לנו על א' (אברהם) אשכנזי ממונסטיר. בשנת 1932 הצטרפו לכפר עוד שבע משפחות מיוגוסלביה ובהן משפחות יעקב אסקיו, שמואל לוי ויצחק לוי והצעיר דוד קלדרון" שהצטרף בשנת 1935. בהמשך נטשו כולם, היחיד שנשאר היה דוד קלדרון. באביב 1936 הצטרפה לקבוצה הקטנה קבוצה שנקראה "ארגון אפרים" על שם אפרים צ'יזיק שנפל במאורעות תרפ"ט. כך הוקם מושב "בית שערים" המחודש. ג'ני לבל מאששת את הדברים במכתביה על בית שערים: "הקבוצה שהגיעה ממונסטיר רכשה את הצריפים שהיו במקום מהמתיישבים הנוטשים בכסף מלא. בישוב הייתה באר מים אחת עם משאבה שבקושי הספיקה למי שתיה. אדמה הייתה למכביר אלא שאי אפשר היה לעבד אותה. המתיישבים בקשו הלוואה מהסוכנות בארץ בניהולו של שקולניק-אשכול אבל לא קיבלו. לאחר סבל של שלוש שנים עזבו את המקום ".

גם דוד מאשש את השתלשלות האירועים ומספר: "היה לי רעיון להגדיל את הקבוצה בגרעין נוסף מיוגוסלביה או בפועלים יוגוסלבים שהיו באזור השרון. במקביל התחלתי ללחוץ על חברי ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה לתמוך בקידוח הבאר. הם הגיעו בדרישה עד הקונגרס בבזל . והבאר נקדחה. בשנת 1936 התאחדה הקבוצה הקטנה עם קבוצה שנקראה "ארגון אפרים" מתנועות נוער בארץ, בפולין וברוסיה. נעשתה חלוקת קרקעות, אבל עדיין גרנו במרוכז ועבדנו לפרנסתנו בסלילת כבישים ונוטרות. את הכסף קיבצנו בקופה משותפת וחילקנו משכורות שוות לכולם". אבא ממשיך ומספר: " את אמא הכרתי בחדר האוכל של הרווקים כששימשה סגנית למנהלת. היא ידעה לבשל רק קציצות וקישואים במיץ עגבניות". אבא דוד ואמא ציפורה, שהייתה בת 18 נישאו ב-1937. הם הקימו משפחה ונולדו להם שלוש בנות, פנינה הבכורה, אני ענת, ולאחר מלחמת העולם נולדה יפה שנקראה על שם סבתא בלה שנספתה בטרבלינקה.

אבא כפעיל חברתי לא יכול היה לעבוד רק בחקלאות והמשיך דרכו בשרות הציבור. בשנת 1938 נבחר להיות מרכז וגזבר המושב. הוא דאג להלוואות ומענקים מהסוכנות היהודית ובעזרת אברהם הרצפלד, שהיה אחראי על ההתיישבות העובדת בסוכנות, הצליח להגדיל את תקציב המושב.

המגעים שלו, עם אנשי החוץ כמו הרצפלד, אשכול ורענן וייץ דחפו אותו לפעילות בסוכנות. הכפר התבקש להשאילו למחלקת ההתיישבות. הייתה הסכמה גורפת שייצא לעבודה בסוכנות, ובשנת 1948 הדבר יצא לפועל. ואבא מספר: "התחלתי את עבודתי כמרכז זוטר ועליתי דרגה אחרי דרגה ". לא היה קל להגיע מתל-אביב לבית-שערים, זה לקח יותר משלוש שעות. לכן את כל ימות השבוע בילה בתל אביב והיה חוזר רק לסופי שבוע. אני זוכרת איך בימי שישי, אמא הייתה מלבישה אותנו בשמלות והיינו מחכות לו ליד העץ הגדול בכניסה למושב. כשהייה מגיע עייף ושבור, האכזבה שלנו הייתה נוראית. לאמא היה קשה לעבוד לבדה במשק, למרות שתמיד דאגו שיהיה פועל בסביבה. לימים באה החלטה, בינו לבין אמא, לעזוב את המושב ולעבור למקום קרוב לתל אביב. בשנת 1953 עברה המשפחה לכפר שמריהו כשאמא מנהלת משק עזר .

בשנת 1953 התמנה אבא למנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית וביחד עם רענן וייץ, אשכול וספיר הקימו למעשה את כל ההתיישבות העובדת המושבית בפריפריה. אם הם עשו טעויות – ועשו, הרי הוא היה שותף להן. בשנת 1965, כעבודה נוספת, ריכז אבא ללוי אשכול את מסע הבחירות לראשות הממשלה. הוא קיבל את תפקיד ראש מחלקת הארגון של מפא"י בסיעת המערך. ובשנת 1969 קיבל את ניהול הבנק לחקלאות, שהיה כושל ואף אחד לא רצה לנהלו. מבנק כושל הפך אותו למשגשג. מאוחר יותר, במקביל לעבודתו בבנק, ריכז לגולדה מאיר את הבחירות לראשות הממשלה. כשפרש לפנסיה מהבנק והוא בגיל 70, "הסיכות בישבן" לא נתנו לו מנוחה והוא קיבל על עצמו, בהתנדבות, לעשות סדר במחלקת הגמלאים של ההסתדרות. בגיל 76 לא עמד לו ליבו והוא נפטר. השאיר את אמא ואת שלושתינו עם שמונת נכדיו.

אחרי פטירתו ספד לו לוי יצחק הירושלמי ב"מעריב": "דוד קלדרון, היוגוסלבי השקט שנחשב לאחד ממושכי החוטים רבי הכוח במפלגת העבודה, תפקידיו ותאריו אינם מבטאים את כוחו האמיתי , הוא רק חבר הלשכה והמזכירות של מפלגת העבודה … איש שליו ונמוך קומה הפועל מאחורי הקלעים? יש אומרים כוחו רב משום שאינו רודף שררה וכבוד ואינו להוט אחר פרסומת. אין הוא מקומם אנשים ואין לו שונאים. הוא ריכז את מטהו של אשכול ואחר כך של גולדה, היה ממטבחה, ואיש לא הכיר אותו . תמיד השרה אוירה של רוגע. וכשנשאל: מר קלדרון אולי תגלה לנו מה סוד הצלחתך וכוחך במפלגת העבודה? התשובה הייתה : אינני יודע אם יש לי בכלל כוח , וכוח מהו? אם משתפים אותי במוסדות ובעמדות במפלגה ואם יש לי השפעה מסוימת, אולי זה משום שנשארתי צמוד לעקרון החברות, מעולם לא הפקרתי חבר ולעולם לא אפקיר".

דני דגן כתב ב"דבר": "העסקנות לא הייתה בשבילו קרדום לחפור בו, אלא אמצעי להבטחת ההגמוניה של תנועת הפועלים שכה האמין בה ובדרכה. דוד קלדרון מתואר ע"י מוקיריו כאיש חכם ושקול, שיחד עם היותו ממליך מלכים, ידע להתחבב על הסובבים אותו בצניעותו וביושרו".

בשנה שעברה (2019), כשיצאתי למקדוניה ל "מצעד החיים" פגשתי, בפעם הראשונה בחיי, בצאצאים של שלוש משפחות קלדרון, שאף הן עלו מביטולה-מונסטיר. מהחברה הביטולאים הנהדרים האלה למדתי, עד כמה אהבו את אבי ולכמה אנשים עזר ללא תמורה או הנאה אישית. קוד ההתנהגות שלו היה, צניעות, חוכמה ויושר. צאצאי קסורלה, שמעיה וחיה, ספרו לי איך עזר לאביהם להקים משק במושב קדרון. את משפחת אלווה, שהגיעה מצ'ילה, אירח ב"בית שערים" עד שבעזרתו, התמקמו במושב והם חיים בו עד היום.

יותר מכך, כשיצאנו השנה, משפחות מורחבות, למקדוניה, הצלחנו לאתר את ביתו היפה של אבי וגם הצלחנו למצוא מצבה בבית הקברות – כנראה של סבא של אבא. המצבה נושאת כיתוב בעברית : "דוד קלדרון יעקב בן אסתר" משנת 1915, היא השנה שאבי נולד וכנראה נקרא על שמו.

כשיצאתי לראשונה למקדוניה, לא היה לי שום מושג על משפחת אבי אפילו לא תמונה אחת. ועתה בעזרתו של מדריך הקבוצה, יוסי סולומין (תודה, תודה ענקית לך) יש לי תמונה של משפחת אבא קלדרון. כשקבלתי את התמונה כמעט התעלפתי, הדמיון מושלם, אי אפשר להתבלבל.