סיפורה של רגינה לוי פרץ משטיפ‎

זהו סיפורה של אמנו, אישה מיוחדת במינה, שבשבילנו היא הייתה אל-ממה. מדוע כך, אין איש יודע. לאבא קראנו אל-בבא.

משפחתה של אימנו באה כנראה מספרד, ונדדה לאירופה בעקבות הגירוש. זו הייתה משפחה גדולה ונרחבת. שם נעוריה של אמי היה, לוי. הם הגיעו למקדוניה שביוגוסלביה, על גבול יוון. שפתם הייתה לאדינו והם התיישבו בעיירה הקטנה שטיפ.

המשפחה המורחבת כללה שלוש משפחות גדולות בעיירה, עשהאל-לוי וציון שהתחתנו ביניהם. יהודי שטיפ עסקו במסחר זעיר, חקלאות זעירה, גידולי טבק, פרג, ודובדבנים שהיו נפוצים באזור. סוג הגידולים והחקלאות היו גם לפי דרישת השלטון. ביניהם היו גם מורים. בבית הספר למדו שפות כולל עברית, כתב רש"י וחשבון בסיסי וחשיבות רבה ייחסו לעזרה הדדית.

משפחת עשהאל-לוי, הייתה משפחה מכובדת בקרב תושבי העיירה. סבא אברהם היה הרב המקומי. כמו כן, יש עדויות שהיו להם מספר בתים ברחוב הראשי של העיר, על גמלון בית המשפחה, היה חרות שמם. ראינו זאת בביקורנו בשטיפ בשנת 1965 (אורה, מיקי ואני).

הייתה זאת עיירה גדולה יחסית מוקפת גבעות ירוקות ועצי יער. באמצע העיירה, זרם נחל שבו נשות העיר כיבסו את בגדי המשפחה.

סבא אברהם לוי, היה, כאמור, הרב בעיירה. בנו דוד שנולד בשטיפ בשנת 1890 נשא לאישה את חנה בתם של סימן-טוב עשהאל וריינה לבית ציון ילידת 1890 גם היא. במשך חייהם הקצרים נולדו להם 6 ילדים: ארבע בנות ושני בנים. ג'מילה ואסתרינה נולדו בשטיפ בתחילת המאה ה-20.

ב-1912, כבשו הסרבים מידי התורכים את האזור שגבל ביוון, ליד סלוניקי, וגרשו את התורכים והיהודים שחיו שם. הם שרפו את בתיהם, שדדו ובזזו. היחידים שנשארו בעיירה היו מבוגרים כ-6 יהודים זקנים שנשארו ומתו בסוף לבדם. כל יתר היהודים התפזרו לכל מקום שיכלו להגיע, חלקם לסלוניקי הקרובה, אחרים לאלבניה ומשם לטורקיה (שכנראה לשם ברחה האחות של סבתא חנה, ואחר כך הגיעה למרסיי שבצרפת). האח של סבתא, יהודה עשהאל, הגיע לארה"ב והקים שם משפחה גדולה. התעשר ובנו עדיין חי שם. המשפחה של אמא, עלתה לפלסטינה – כנראה בגלל שלסבא דוד לוי, היו שתי אחיות בארץ: חנה מיוחס ורבקה חביבי.  בהיותם בדרך, בחניה בסלוניקי, נולדה אמנו רגינה.

בהגיעם לארץ השתכנה המשפחה בירושלים. הם חיו בשכונת "מזכרת משה" שנים מספר ושם גם עברה עליהם מלחמת העולם הראשונה. אמא ספרה שהיא זוכרת את התקופה הזו, כשהייתה בת חמש ולמדה בגן במחנה יהודה. אני מניחה כמעט בוודאות, שהם חיו בדוחק, ודודה חנה מיוחס תרמה להישרדותם.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שרר בארץ תוהו ובוהו ולא שמענו ממנה איך הם הסתדרו. כשמצבם הכלכלי הלך והורע והיה חשש כבד שאבי המשפחה, דוד, יגויס לצבא הטורקי. אמא סיפרה לי שסבא-רבא, אברהם לוי משטיפ שלח להם כסף, בכדי לפדות את סבא דוד מעבודת כפיה, וגם כנראה להוצאות הדרך לחזרה לשטיפ. לאחר שאביה "שוחרר" בשוחד מעבודת הכפייה אצל התורכים. לאן הלכו? האם נשארו בירושלים? חמש נפשות, אבא, אמא, ושלוש בנות. אולי אצל משפחת מיוחס, דודה חנה, כידוע הייתה האחות הבכורה של סבא דוד. האם נשארו אצלם? רעב, עוני, מחלות, אין עבודה, אין מגורים, הדבר מסביר את ההחלטה של המשפחה הקטנה, לחזור לביתם בשטיפ.

לאחר שחזרו נוספו למשפחה עוד שני בנים, סימן טוב וסלוואטור ובת בשם פרלה. האב דוד עסק במסחר והיה נודד בכפרים עם מרכולתו. בתמונה אנו רואים את סבא וסבתא-רבא מרים, אם דוד. נראות גם 4 בנות ושני בנים. כלומר המשפחה משתקמת. סבא דוד, אף נקרא אל-חאג', תואר שניתן לאדם שעלה לרגל למקום קדוש.

על ילדותה של אמא שלנו בשטיפ אני יודעת רק מהסיפורים שלה, שלצערי לא ייחסתי להם בזמנם חשיבות. ואין ממש זיכרון קדום שלה, איך משפחתה חזרה מפלסטינה ליוגוסלביה.

הם הגיעו ליוגוסלביה ולאחר שהשלטונות הסכימו להחזיר להם את מה שנשאר מבתיהם, התקבצו משפחות נוספות שחזרו ממקומות שונים, והעיר ובה תושבים יהודים קמה מחדש.

אני (מרים) חוזרת לזיכרונותי מאל-ממה, כנראה מ-1916, היא סיפרה, שהבנות עם האמא תפרו בגדי איכרים ופעם בשבוע סבא דוד היה לוקח את העגלה רתומה לחמור, מבקר בכפרים, ומוכר את הבגדים שנתפרו בבית. כולם חיכו לו ביום שישי, כשחזר הביתה ושמחו על כל פרוטה שהביא. בתקופות אחרות, הם שתלו טבק ברישיון שהממשלה נתנה להם (באדמות לא שלהם) והנשים בבית קטפו וייבשו את הטבק, והחזירו לשלטונות תמורת סכומים קטנים. כך הם שרדו.

אמא מעולם לא סיפרה שהיה חסר להם דבר. הם כנראה גידלו את הירקות והפירות בגן ביתם. היה להם גן שאני ומיקי ואורה ז"ל ראינו בביקורנו בשטיפ ב-1965.

ביום, הבנים והבנות למדו בעיקר בשפת המקרא, הכתב היה כתב רש"י ולמדו לדבר בשפת המקום – מקדונית. אמא תמיד סיפרה בגעגועים על הערבים בימים הארוכים איך היו בנות המשפחה יושבות ורוקמות. סבתא חנה הכינה לכל אחת מהן ארגז נדוניה מעץ, וכל אחת רקמה לעצמה שמלות, כותונות, כלי מיטה וכו'. אני עוד זוכרת את שאריות הציפות והווילונות שנשארו לה בילדותנו בצפת. עבודת אז'ור, כך זה נקרא, ובעברית משלפת, טכניקת רקימה שנעשית לרוב על בד כותנה כאשר פורמים חלק מסיבי האריג ורוקמים מחדש בדוגמאות שיוצרות חורים קטנים דמויי תחרה, לעיתים בדוגמאות של פרחים או עלים. אפשר לראות את השמלות הללו, של הבנות, בתמונות המשפחה.

עד גיל 18-19 חייה של אמא ומשפחתה התנהלו בשלווה יחסית. אחותה הגדולה, ג'מילה (יפה), התחתנה ועברה לגור ברודוס, לימים נודע לנו שהיא ושלושת ילדיה נספו בשואה באושוויץ.

הגיעה השנה 1934. אמא כבר בת עשרים ושוב מתעוררת השאלה, מדוע המשפחה מנסה לחזור לפלשתינה. הימים, ימי שלטון הבריטים ואין מספיק אשרות כניסה לארץ. כדי לקבל אשרה אמא מתחתנת בנישואים פיקטיביים עם בן דודתה, ששמו מנחם יהודה רוביסה. מצאנו אף כתובה של אמא, מנישואים אלו אצל אספן כתובות. הכתובה כשרה. נכתבה ונחתמה על ידי הרב בשטיפ בנוכחות 2 עדים.

לאחר עלייתה ארצה בשנית, אמא מגיעה אל משפחת מיוחס בירושלים והמשפחה מחליטה לשדך לה חתן. תוך זמן קצר היא מוצאת את בחיר ליבה, מרדכי פרץ מצפת, גבר יפה תואר, עם עיניים כחולות והם באים בברית הנישואים.

את משפחתה היא משאירה מאחור בתקווה שתוכל לעזור להם להגיע לארץ, אולי גם על סמך הבטחות של משפחת מיוחס, כי בלי גב של משפחה כאן, לא יתנו להם לעלות לארץ. אך השנים חולפות והשמיים באירופה מתקדרים שנית. בשנת 1942, אנו מקבלים את מכתבם האחרון וגם חבילת בגדים ושמיכה רקומה להפליא להולדת בתם השנייה, סימה. לאחר מכן, אמא מקבלת מכתב יחיד ואחרון מאחיה שגויס לצבא היוגוסלבי, ומאז לא שמעו דבר.

כל שנות המלחמה באירופה, יושבת אמא בארץ, הדמיון משתולל ואין היא יודעת דבר על משפחתה. שמועות מגיעות על הזוועות באירופה, אך היא בתמימותה אינה מאמינה שמשהו קרה להם. גם לאחר המלחמה כשבונים בצפת, בניין בן 6 קומות (דבר נדיר בזמנו) לעולים חדשים, היא מאמינה שמשפחתה תגיע בסופו של דבר לצפת ותתגורר בבית כזה. איזו נאיביות, אך למה שתחשוב אחרת? האם אנחנו היינו מוותרים על התקווה במקומה? השנים עוברות והיא מבינה שהם לא יחזרו.

רק כאשר אני, מרים, כבר נשואה ואם לילדים, רק אז היא אוזרת אומץ ומבקשת ממיקי וממני שנעזור לה לחפש מישהו שאולי יודע מה קרה למשפחתה.

לא היה לנו מושג מה עובר עליה, מה היא מרגישה וחושבת, ומה המצוקה הקשה שהיא נמצאת בה. אנו זוכרות את אמנו מאזינה באדיקות לתוכנית הרדיו "המדור לחיפוש קרובים" מקווה לשמוע את שמו של מי ממשפחתה שאולי שרד את המלחמה. אנו מנסים במגבלות שלנו לחפש כל שמועה על משפחתה, אך לשווא.

ואז, בשנת 1965, מיקי בעלי, אחותי הצעירה אורה ז"ל ואני, מחליטים לעשות מעשה. (את הסיפור המלא של טיול שורשים זה, הראשון שידוע לנו עליו אנו מתכוונים להביא בנפרד.) אנו נוסעים באוניה "הרמס" לנמל בארי שבאיטליה, ישנים כשבוע על הסיפון, שוכרים מכונית פיאט קטנה ונוסעים ליוגוסלביה, אז מדינה קומוניסטית, תחת שלטונו של המרשל טיטו. מיקי שעובד במשרד הביטחון, נוסע בזהות בדויה, מכיוון שאז, לעובד משרד הביטחון אסור להיכנס למדינות קומוניסטיות. לאחר סיור ביוגוסלביה אנו מגיעים לשטיפ, נפעמים ונרגשים מגודל המעמד של המפגש עם ההיסטוריה של אמא ועם העיר שהיא חלק מנעוריה.

דבר ראשון חיפשנו מישהו שיכול להבין אותנו. למזלנו נתקלנו במרכז העיירה במורה לאנגלית שכששמע על רצוננו לדעת על גורל המשפחה צלצל מיד לכומר המקומי הדובר גרמנית. לא אשכח את ההתרגשות, הוא פרץ בבכי, וסיפר לנו על המשפחה, כמובן שזכר את כולם. הוא לקח אותנו אל היהודי האחרון ששרד את הזוועות, מואיז ציון רוביסה. מתברר שהוא קרוב משפחה, הוא הכיר את משפחת אמנו וסיפר לנו שלחם עם אחיה של אמא, סימן טוב, בפרטיזנים אך גורלו אינו ידוע לו. הוא גר ב"מערה" (ממש כך…) שנחפרה מתחת לאחד הבתים עם אישה לא יהודייה, עם סבתא ושני ילדים, תרנגולות ועיזים.

גם ראש העיר עם פמלייתו הגיע לפגוש אותנו ואחד ממלוויו לקח אותנו לבית הקברות שהיה פרוץ והרוס בגלל שודדי קברים שהאמינו שהיהודים קובריפ תכשיטים עם מתיהם

מואיז ציון רוביסה סיפר לנו על משפחתנו, לקח אותנו לראות היכן גרו, לביתה של סבתא מרים, לביתם של סבא וסבתא לוי ולביתו של חיים לוי. בבתים גרים כמובן תושבים מקומיים, שקיבלו אותנו בשמחה רבה, כולם אמרו שהכירו את המשפחה, וכולם כמובן, ברחו ונלחמו עם הפרטיזנים… לך תאמין …

הוא  סיפר לנו גם מה קרה באותו לילה נורא, 11 במרץ 1943, כשהוציאו את כל היהודים מבתיהם, נתנו להם כמה שעות להתארגן, להגיע למרכז העיירה, עם מעט חפצים, ומשם הועברו למשאיות שלקחו אותם לעיר סקופיה, למחנה המעצר בבית החרושת לטבק "מונופול".

שם הם שרדו, אין מילה אחרת להגדיר זאת, כשבועיים עד שב-25 במרץ 1943 (ראו ספרו של אורי אורן "עיר ושמה מונסטיר" עמ' 142), הועברו ברכבות, במשלוח השני שיצא מ"מונופול" וכלל גם את כל יהודי שטיפ, לטרבלינקה – הישר למשרפות. לא שרד מהם אף לא אדם אחד.

אנו יושבים אתו במערה ובוכים…לא יכולנו לעכל זאת, איך, איך… וכל הזמן מנקרת המחשבה, איך נספר לאמא שכולם הלכו? הרי היא יודעת שנסענו לעיר שלה ומחכה בצפייה עם ילדיי, מה אספר לה כשנשוב.

אז, בעצתו של מואיז ציון, החלטנו לספר לה שכולם הצטרפו לפרטיזנים ולא ידוע מה עלה בגורלם. זה הרע במיעוטו.

לימים נודע לנו, כי ניצלו מספר אנשים: בן-דוד של אמא, חיים לוי, שעובד כמנהל בכיר בבנק בבלגרד, כנראה איש חשוב בממשלתו של טיטו. יכולנו, אז לבקר בבלגרד, אך היה זה סיכון שמיקי לא יכול היה לקחת בגלל עבודתו ברפאל.

חזרנו לארץ מהביקור ביוגוסלביה, ארץ מדהימה ביופייה, מיוערת ונקייה מזיהום אוויר, שופעת מים כפי שאמא תיארה לנו. באמצע העיירה שטיפ זורם נחל שבו כיבסו בנות המשפחה את הבגדים וממנו היו שואבים מים לבתים, גם ב-1965 זה היה עדיין מצב הדברים.

הגענו לצפת, לספר את "החוויות". הבאתי לאמא מזכרות ומכתב מקרוב המשפחה שלה מואיז ציון, ואת הבשורות הרעות, כאמור, "המתקנו". אמא שהיתה מורגלת במכות הגורל קיבלה את הדברים, אך אני יודעת שעד יום מותה, לא הפסיקה לקוות ולצפות שאולי… אולי…יש שריד למשפחתה. למרות עשרת ילדיה הנכדים והנינים התקווה לא נעלמה.

אמא שלנו, סליחה שלא הקשבנו לך מספיק, סליחה שקיבלנו אותך כמובן מאליו. בצניעותך, בטוב ליבך, ובתמימותך, המשכת לשאת בעול  ואנחנו לא שיערנו מה גדול סבלך. אנו מבטיחים לך שסיפור חייך וסיפור הקהילה, קהילת יהודי שטיפ לא יישכח.