סיפורה של אלה גרוס למשפחת פרנסביץ-אלבלה

שמי אלה גרוס (מנישואי) נולדתי בעיר סקופיה בירת מקדוניה למשפחות אלבאלה-הלוי משפחת אמי, אנה, שמוצאן מביטולה ומסלוניקי, ולמשפחת אבי, פרנסס, שנולד ביאנינה שביוון. יהודי יאנינה – הרומניוטים – הגיעו לעיר דרך סיציליה ואיטליה אולי כבר לאחר חורבן בית ראשון. הם דיברו יוונית בניב מיוחד ולא הכירו את שפת הלאדינו אלא כשהגיעו מגורשי ספרד שהביאו עימם את השפה הספניולית.

עץ המשפחה של אמי, משפחת הלוי

מוצאה של משפחת אמי מצד אמה, הלוי, מצד אביה אלבלה שמוצאם מהעיר אראגון בספרד משם גורשו לפורטוגל וחיו כאנוסים. במאה ה-17 עברו לעיר ליוורנו שבאיטליה. מתיעוד, מכתבים ויומנים, נודע לנו שה"נונה הגדולה" בת למשפחת פרננדז האצילה הייתה נוהגת לחלק אוכל לשבת לעניי השכונה. באחת מנסיעותיה לוינה, כך סיפרו, פגשה את הקיסר פרנץ יוזף.

משפחתי גם קשורה בקשרי נישואין למשפחת קולונומוס ואלאלוף, מהם לצערי יש לי רק זיכרונות מקוטעים. כמו מכרים רבים שלי, גם הורי סירבו לדבר, לספר, ולעיתים אפילו להזכיר אירועים מאז … אך החלטתי לקחת יוזמה ולבקש מאבי, שהיה כבר חולה מאוד, ואז הסכים ברצון רב לספר את תולדות ילדותו, נעוריו ובעיקר פרטים על קורות משפחתנו בשנות השואה.

משפחת אלבאלה ומשפחת קולונומוס

סיפורי האישי מתחיל ביום 3 בספטמבר 1939, היום שבו נישאו הורי בסקופיה בירת מקדוניה, יומיים אחרי פלישת גרמניה הנאצית לפולין, התדבקו על דלתות האולם חיילים יוגוסלבים והחלו לגייס גברים מתוך קהל המוזמנים. למרות שהגרמנים פלשו ליוגוסלביה רק ב-6 באפריל 1941 וכבשו את סרביה וכן את סקופייה ומונסטיר. היהודים אולצו לענוד טלאי צהוב חנויותיהם נבזזו וכתובות "כאן גר יהודי" הכתימו את דלתות בתיהם. מקדוניה נכבשה ונמסרה לבולגרים, משתפי הפעולה עם הנאצים, ששלטו בה מיום הכיבוש ועד לכניעתה של בולגריה.פתרון "הבעיה היהודית" נעשה בהטעיה מכוונת ומדוקדקת, ובתחילת פברואר 1943 הוחלט שבולגריה תעביר לגרמניה עשרות אלפי יהודים שיוסגרו ויאבדו את אזרחותם הבולגרית… כל זה נעשה בהפתעה וללא הודעה מוקדמת על מנת למנוע את בריחת היהודים.

חתונת הוריי, 3 בספטמבר 1939

אבי, אליו פרנסס (פרנסביץ) גויס ב-1941 לצבא היוגוסלבי שנכנע לגרמנים באפריל של אותה שנה. במשך שנתיים, כשעדיין לא הופעל הפתרון הסופי, הועברו הורי ואחותי הבכורה (שהייתה בת שנה) לעיר קטנה בשם פרשבו, לאחר מכן לעיר קומנובו וסבטי-ניקולה, שבמקדוניה שם אילצו את אבי לפתוח בית-מרקחת (את שלו סגרו) ולשרת את האוכלוסייה המקומית.

אבי בחיל הרפואה בצבא היוגוסלבי

באותו לילה מר ונמהר ה-11 במרץ 1943 אספו את כל היהודים ממונסטיר, פרשבו, קומנובו ,סקופייה ושטיפ, עריה של מקדוניה. שעות ספורות לפני עלות השחר, באבחה אחת, הם הוצאו בכוח מבתיהם ורוכזו בבית-החרושת לטבק "מונופול" בסקופיה, שהוסב למחנה ריכוז והמדפים שעליהם היו מייבשים את עלי הטבק שימשו דרגשי שינה ליהודים. הם שוכנו ב-4 מבנים. כל משפחתנו הקרובה גורשה אף היא למונופול.
אבי, ד"ר אליו פרנסס היה מנהל הפקולטה למיקרוביולוגיה באוניברסיטה בסקופייה ולכן היו לו קשרים טובים עם ראשי העירייה, הדואר ואחרים. בשלב מסוים יצאה הוראה לשחרר את כל אנשי הרפואה שנכלאו במחנה "מונופול", ביניהם אבי וסבי. הם הקימו צריף של הצלב האדום וצוותי חירום רפואיים וכך הצליחו לעזור לבני המשפחה. הגרמנים התכוונו לשחרר את אנשי הרפואה ללא משפחותיהם, אך הצווותים הרפואיים סירבו, וכך שוחררו כל צוותי הרפואה על משפחותיהם מ"מונופול".

אבי ד"ר אליו פרנסביץ' בבית המרקחת שלו, וַרדַר, בסקופיה

הורי שוחררו מ"מונופול" ומיד נשלח אבי לבדו לפתוח שוב בית-מרקחת בעיירה פרשבו. אמי אחותי התגוררו עם הורי אבי בסקופיה ואחרי חודשים רבים הביא אבי גם את אמי ואחותי אליו. ושוב אחרי שנה נשלח לעיירה סבטי-ניקולה גם שם עבד כרוקח ושירת לא רק את האוכלוסייה המקומית אלא גם את הגרמנים הכובשים. לאחר כשנה נשלחו שוב לקומנובו עיירה במקדוניה.
דודיי ודודותיי משני הצדדים ומקדונים נוספים התחפשו לכפריים אלבניים, חצו את הגבול לאלבניה והתקבלו שם בידידות. רבים הוסתרו בידי האלבנים חודשים רבים. בשדרת חסידי אומות העולם שב"יד ושם" בירושלים ניטעו עצים רבים על שמם של אלבנים אלה.

במאמצים קשים ביותר ובסיכון גדול, הצליח אבי להשיג אישור שבאמצעותו אמור היה לשחרר גם את הורי אמי, את אחיה ואת אחותה. האישור המיוחל הגיע באיחור של שעה! כשכבר היו על הטרנספורט הראשון שיצא ב-22 במרץ לעבר פולין ושם לטרבלינקה. וכאשר קראו את שם משפחת אלבאלה, קמה משפחה אחרת במקומם ואמרה שזה שמה! איש מהנוכחים לא פצה את פיו, כולם הכירו את כולם…, וכך ניצלה משפחה זו.
במשך השנים שמעתי, בעיקר מאבי, כי לאחר שהכוחות הגרמניים הגיעו לעיירה בה התגוררה משפחתי, ברחו הורי ואחותי על גבו של אבי, להרים ושם נאספו על ידי כפריים אלבניים שהחביאו אותם. אך מסכת הייסורים והבריחות לא תמה … הם נאלצו לברוח בין היערות לכפרים ושם הסתירו אותם תושבים מקומיים עד נסיגת האויב.

בשובם לביתם אחרי המלחמה מצאו אותו ריק, ורק על השולחן היחיד שנותר הייתה נעוצה סכין גדולה בה כילו הגרמנים את זעמם מפני שבאו לקבל שירות מהרוקח ולא מצאוהו בביתו!
לימים נודע לנו על שלושת המשלוחים שיצאו מבית-החרושת 'מונופול" לטרבלינקה שם נרצחו עוד באותו יום, ועל האלימות הקשה שבה נהגו הקצינים והחיילים שהובילו אותם. זאת שמעתי מאמי שהופרדה בכוח מהוריה בעת שנפרדו במחנה הריכוז. איש מהם לא שב ממחנה המוות "טרבלינקה" מלבד כמה צעירים שקפצו מהרכבת ולא הגיעו למחנה ההשמדה, ומעדויותיהם התברר לנו שסבתי נפטרה ברכבת והושלכה ממנה.
אחרי המלחמה נסע אבי לפרנקפורט כדי להעיד במשפטו של בֶּקֶרלֶה, השגריר הגרמני בבולגריה, נאצי קיצוני שהיה אחראי להשמדת יהודי מקדוניה. הוא שוחרר בגלל בריאות לקויה.

כשלושה שבועות בלבד לפני פטירתה של אמי מסרה לידי פתאום מעטפה לבנה לא ממוענת ואמרה לי: "לא נתתי לך אותו אף פעם כי לא רציתי שאת ואחותך תתעצבנה." תמיד בימי הזיכרון לשואה היינו יושבים בסלון של הוריי נרות נשמה דולקים, תמונות ישנות, ושתיקה … לא ראינו טלוויזיה ולא שמענו שירים בלאדינו. אמא הייתה בוכה בסתר ואנחנו אתה. לימים הבנתי את גודל הצער והכאב שמכתב זה גרם לה ולכן נתנה לי אותו רק כשהרגישה שהזמן הולך ואוזל ואני נשארתי נצר אחרון למשפחתה.

אין לי תשובה ברורה מדוע לא שמעתי ולא ידעתי על קיומו של מכתב אופטימי כזה, ורק כשלושה שבועות לפני פטירתה מסרה לי אמי את המכתב כתוב על דף חשבון שתוכנו מצמרר … היכן היה כל השנים הללו? נדמה לי שכיום יודעת אני את התשובה – כל נגיעה, ולו אזכור, בנושא השואה היה טאבו בביתנו!

סריקה של המכתב באיכות גבוהה נמצאת באתר "יד ושם" בקישור הבא

תרגום המכתב לעברית

סקופיה 3/11/1943

אליו, אנה וריניקה היקרים!

פרשבו

היום העיר במצור. יאספו את כל היהודים. אנחנו כבר מתכוננים. שה' ישפוט ברחמים. נשתדל שלא יקחו את אמא. אנא אל תדאגו לנו בעזרת ה' ובבריאות נחיה. אתם אל תדאגו כלל האלוקים הוא גדול ורחום. יש לכם דרישת שלום מז'אק, שרינה ויעקוביקו היקרים וכן מפפו ואנה שלכם.

אל תשלחו מכתב כי לא נהיה בבית. אל תתעצבו אחים! כולנו – אמא, איזק וקלרי מחבקים אתכם. אנחנו שולחים אלפי נשיקות לריניקה היקרה. תאזרו אומץ וכוח גדול כי האל הגדול ירחם עלינו. אומץ! אומץ! אני מחבק אתכם מכל הלב. אל תדאיגו את אנה ולא את ריניקה היקרה – אמץ את ליבן אליו היקר!

אנו מצפים לגאולה.

מחבק אתכם

אביכם בנבנישתי מרקדו אלבאלה

מחבק אתכם מכל הלב. כעת מה שצריך שיהיה לנו אומץ מאחר והנסיבות דורשות זאת יותר מתמיד.

איזק בנבנישתי אלבאלה (אחיה הצעיר של אמי)

יקירי,

אל תדאגו לנו כלל. מאחר ותודה לאל אנחנו בריאים. ייתכן ולא יקרה כלום והדאגה והפחד יעברו לגמרי.

נשיקות לרינה היקרה. אל תדאגו לאמא – היא מרגישה טוב.

נשיקות וחיבוקים מכל הלב לכולם ואם ירצה ה' אולי עוד ניפגש שוב.

אוהבת ולהתראות

קלרי (אחותה הצעירה של אמי)

נוסח המכתב המקורי

Skopje 11/3/43

CAROS ELIO, ANNA Y RINICA

PRESHEVO

HOY LA CIVDAD ESTA BLOCADA. MOS VAN RECOJER A TODOS LOS YEUDIM.
YA MOS ESTAMOS APRONTANDO , EL DIO QUE SE
JUSCA DE PIEDADES. VAMOS PRECORAR POR MAMA QUE NO LA
TOMEN. NON ESTESH A PENSAR POR MOSOTROS.
CON LA AYUDA DEL DIO Y CON LA SALUD VAMOS A BIVIR. VOSOTROS NO
VOS SECLEESH NADA, EL DIO ES GRANDE Y PIADOSO.
DE LOS CAROS JACQUES, SARINA Y JAKOVIKO YA TENESH SALUDES Y LO
MESMO DE TU PEPO Y DE TU ANNA.
NO MOS MANDESH LETRA QUE NO VAMOS ESTAR EN CASA.
NO VOS SECLEESH HERMANOS . DE LOS CAROS MAMA, ISAC Y CLERY
VOS ABRASAMOS . A LA CARA RINICA LE DAMOS MILL BESICOS.

TOMANDO GRANDE CORAJE . EL DIO MOS VA A PIADAR. CORAJE! CORAJE!
VOS ABRASO DE CORASON. NON LA DESHES SECLEAR A LA CARA ANNA NI
A LA CARA RINICA . DANDO LES CORAJE, CARO ELIO.

ESPERAMOS SALVACION.
VOS ABRASSO,
VUESTRO PAPA B.M.ALBALA.

MUCHOS ABRASOS CORDIALES.

AHORA SE QUERE SOLO CORAJE SIENDO LOS DOGAJAES LO DEMANDAN MAS MUCHO DE SIEMPRE.

ISAC B. ALBALA

MIS CAROS,

NO VOS SECLEESH POR MOSOTROS NADA. SIENDO GRASIAS
AL DIO YA ESTAMOS TODOS SANOS.
PUEDE SER NO VA VER NADA Y LA SECHORA MOS VA PASSAR POR TODO.
MUCHOS BESOS Y ABRASSOS A LA CARA RINA.
POR MAMA NO VOS SECCLEESH YA ESTRA BUENA.
MUCHOS BESSOS Y ABRASSOS CORDIALES A TODOS Y SI EL DIO QUERE,
PUEDE SER YA MOS IREMOS A VER DE NUEVO.

VOS ABRASSO DOVIJDENA
KLERI

רק מעטים שרדו את שואת יהודי מקדוניה. להורי היו קרובים חשוכי ילדים ואחותי רינה ואני היינו להם כבנות.

משפחת אללוף – אנה ופפו – היא אחותו של אבי שנולדה גם היא ביאנינה ופפו שהגיע מסלוניקי – בתמונה המצורפת הוא נראה בישיבה עם סטודנטים ומרשל טיטו. לאחר עלייתם לארץ הייתה אנה רוקחת בקופ"ח כללית ופפו בעלה עבד במשרד הבטחון.

משפחת קולונומוס – שרינה, אחות אמי, נישאה לז'אק קולונומוס – נצר למשפחת קולונימוס שאחד מבניה היה הרב שסופר עליו שבראשית המאה הציל ילד ממוות קליני. גם להם לא היו ילדים ואנחנו היינו הבנות המאומצות שלהם.

ז'אקיטו אלבאלה, אחיה הקטן של אמי היה רווק ולאחר המלחמה עלה ארצה יחד עם דודיי שרינה וז'ק ואנה ופפו אללוף באונייה "קפאלוס" וגר בירושלים. לימים הציעו לו את מרי למשפחת רפאל בצ'ילי הם נישאו וגם להם לא היו ילדים.

לצערי הרב, אין לי מידע על משפחות אללוף וקולונימוס, אך ידוע לי שגם הם הגיעו אחרי גירוש ספרד לאיטליה, חלקם עברו ליוון והאחרים למונסטיר. כיצד ניצלו? למשפחת אללוף וקולונימוס היו דרכונים ספרדים ויחד עם דודי ז'אקיטו – הם התחפשו ל"ארנאוטים", כפריים אלבנים, ובעזרת התושבים הסתתרו בכפרים חודשים רבים. האלבנים שהצילו את אותם היהודי קיבלו את אות חסידי אומות העולם.

אחותי רינה גולן נישאה לצבי גולן שהיה פרטיזן בצבא רוסיה ולהם 2 בנות – רונית גדור וגליה גולן. היא הלכה לעולמה בגיל צעיר. שנים רבות לפני שחלתה, חיפשה בארכיונים של "יד ושם" ובכל מקום אפשרי שביבי מידע על המשפחות שלנו ולצערי לא זכתה לראות את ההתעוררות המופלאה של הניצולים בשנים האחרונות שמחזירים למקדוניה וליהודיה את ההיסטוריה שלא סופרה והיא תפארת הבלקן.

אני מספרת את הסיפור כדי שגם ילדיי ונכדיי לא ישכחו את צור מחצבתם.