אילנית קלדרון סלמון לבית קרייסקי-קריספין וחסון

כבר מגיל צעיר התעניינתי בהיסטוריה של משפחתי. השפה, התרבות, הריחות והבישולים עוררו בי רצון עז להכיר ולדעת.
משפחתי דיברה ספניולית יפה ומתגלגלת – לאדינו. אני למדתי את השפה באוניברסיטה ו"שברתי את שיני" כדי להבין את השפה ולאחר מכן לנסות למצוא את ההבדלים בינה לבין הלאדינו של יוצאי מונאסטיר.
את סבתי המונאסטירלית תחקרתי כשהייתי בת 14. אסתר קלדרון, בת משפחת קרייסקי (ממקור אוסטרי/אוקראיני) עלתה לארץ מיוגוסלביה עם הוריה ואחיה בשנת 1933 כשהיא בת 21 לערך.
הוריה – שלמה קרייסקי, בנם של דונה ויעקב קרייסקי, אדם בעל חזות ויקינגית בהירה במיוחד, וסול, בתם של אסתר ודוד חסון, חיו במונאסטיר. לסבתא רבתא שלי סול חסון היו שתי דודות, שתיהן עזבו את מונאסטיר, וידה היגרה לצ'ילה ונפטרה ב-1970. לבנה קראו חוסה. השנייה, אורו, עברה לארצות הברית, בנה היה טייס בחיל האוויר האמריקאי ונהרג במלחמת העולם השנייה.
קשיי הפרנסה במונאסטיר היו גדולים. מלבד העובדה שכיהודים לא עבדו בשבת, וגם נאלצו לא לעבוד בימי ראשון, היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) והקושי להביא פת לחם הביתה עוד החריף. סבי שהיה סנדלר, התקשה אף הוא, ופרנסתו הייתה דלה.
אם לא די בכל אלה, פרצה ה"שריפה הגדולה" (אחת מיני רבות) במשכנות היהודים, שגרמה לבריחה המונית מהבתים. שריפה זו נגרמה, לדברי סבתי, כתוצאה מכך ששכנה (לא יהודייה) טיגנה דבר מה ושמן רותח קפץ מהמחבת והאש אחזה בו. רוב הבתים בחצרות היהודים היו מעץ והתפשטות האש אל כל הבתים הייתה מהירה ובלתי נמנעת. סופר, שכדי שה"אויבים" שלחמו בתורכים לא ימצאו בתים שלמים אם יצליחו לכבוש את העיר, היו מי שהוסיפו שמן ובנזין לבעירה, כך שגם כל שאר הבתים והרכוש עלו באש. התושבים וביניהם משפחתי ברחו זמנית לבית הספר המקומי, שם שהו בחוסר כל ובצפיפות, תוך סכנה מוחשית למגיפה, ואף לסכנת חיים.
סבא רבא שלמה קרייסקי ואשתו סול, החליטו שהם חייבים לעזוב את מונאסטיר, והגיעו לכפר נוצרי בשם וודנה (לא הצלחתי לאתר אותו). גם זו הייתה רק תחנת ביניים.
סבא רבא קנה כרטיסי נסיעה לארצות הברית. המזוודות היו ארוזות כבר, ויום ההפלגה הגיע, ואז הודיעה סבתא רבתא סול כי היא אינה מוכנה לנסוע, באשר נפוצו שמועות שהגרמנים מפציצים גם אניות אזרחיות. הנסיעה לארצות הברית בוטלה. אז החליט סבא רבא שלמה עם עוד חברים ממונאסטיר ומיוון, לבדוק את האפשרות לעלות לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש.
היו אלה שנות ה-30 המוקדמות. הקשיים הכלכליים בארץ היו גדולים, וההזדמנויות למצוא קהילה ופרנסה היו מעטות. ובכל זאת, הייתה קהילה מונאסטירלית בירושלים. קהילה זו שורשיה היו בעיר העתיקה, ועם היציאה מן החומות נדדה הקהילה גם היא לשכונות החדשות. הקהילה והחיים בירושלים מצאו חן בעיני סבא רבא והוא קבע מושבו בירושלים. בעיני חבריו לא הייתה אפשרות זו לטעמם, והם שבו למקדוניה וליוון והיו בין הנספים בשואה.

גם כאן בירושלים העתיקה, המשיך סבא רבא שלמה קרייסקי בעבודתו כסנדלר. "הייתה לו סנדלריה ששימשה גם חנות לממכר נעליים יד שנייה. החנות של סבא הייתה צמודה לשער ברזל אשר בלילה היו סוגרים אותו. מאחורי השער היה אזור שכולו מאוכלס ערבים. סבא היה מתקן נעליים ישנות לאנשים ובנוסף היה מתקן נעליים משומשות ומוכר אותן לערבים, בעיקר היו קונים אצלו השייחים הבדווים. הם אהבו מאוד את הנעליים האוסטרליות, היו אלה נעליים של חיילי הצבא הבריטי, שצבען חום אדמדם. לא היה חשוב לקונים אם כל זוג נעליים מורכב מימין ומשמאל, העיקר שהדוגמה תהיה זהה והנעליים יהיו באותו גודל, כלומר באותה מידה. וכיצד נמדדה המידה? סבי היה מניח את מרפקו על עקב הנעל, שולח את זרועו קדימה ובאצבעות הידיים היה נוגע בחלק הנעל בו נמצאות אצבעות הרגליים והיה אומר: 'זהו מספר פיולה'. פיולה זו מילה שלסבי יש עליה זכויות יוצרים. לסבי היו שיטות תיקון מיוחדות. כדי שהנעל תתאים לגודל הרגל היה פעמים רבות מקיש עליה במקום המיועד לאצבעות בפטיש, העיקר שהרגל תיכנס. פטנט נוסף לתיקון הנעלים אשר אפשר לומר שזכויות היוצרים הן של סבי, היה תיקון הסוליות. סבי היה לוקח סוליה מנעל ישנה ומשומשת ומנסה להתאים אותה לנעל חסרת סוליה. לא תמיד היה תיאום בין הסוליה לנעל. סבי הידק את הסוליה לתחתית הנעל כמיטב יכולתו." (מזכרונותיו של אבי יעקב קלדרון)

כשנתיים לאחר עלייתו ארצה, קרא סבא רבא, הנוֹנוֹ (סבא בלדינו)  לכל שאר בני המשפחה להצטרף אליו, וב-1933 היו בארץ כל חמשת בני משפחתי. עם העלייה הוחלט לשנות שם משפחתם לקריספין.  במונאסטיר נותרו הוריו – דונה ויעקב קרייסקי והורי סבתי – אסתר ודוד חסון. ייתכן שמי מהם לא היו בין החיים כבר אז.

למעשה, הציל סבא רבא שלי את כל המשפחה הגרעינית, שלמה, סול וילדיהם: אסתר, רפאל (נקרא על שם רב ביוון שלא היו לו ילדים), חנה ודוד  (שנפטר כבן 17 מזיהום כאשר עסק בעבודה עם ברזל, או ממחלת הסרטן).

אחיו, אברהם קרייסקי, שלא עלה ארצה נרצח עם משפחתו בטרבלינקה. את שמו מצאתי באתר דור ההמשך של יוצאי מקדוניה בישראל.  באתר נמצאות הרשימות שערכו השלטונות הבולגריים של היהודים שגורשו ממונאסטיר למחנה ההשמדה בטרבלינקה. שמו ושם אשתו רחל ושמות חמשת ילדיהם: יעקב (על שם הסבא), רוזה, דורה, חיים ופנחס כלולים ברשימות. יהי זכרם ברוך!

כאמור, עלתה סבתי אסתר קלדרון לבית קרייסקי וחסון לארץ בשנת 1933 שמה היה ארנסטה קרייסקי . הספינה בה הגיעה: פרנץ' מירנג. עם עלייתה שונה שמה לאסתר קריספין.
עם עלייתה, הוצעו לה לבחירה שני שידוכים: האחד, בחור אשכנזי חרדי, והשני בחור יוגוסלבי ספרדי מיוצאי מונאסטיר. היא בחרה כמובן בסבי המונאסטירלי.

סבי, ישעיה קלדרון, היה בן לאסתר לבית אגוודיש (משפחה ספרדית שעלתה לארץ עוד ב-1820) וליעקב קלדרון, יוצא מונאסטיר.

ככל הידוע לי, יעקב קלדרון, הסבא רבא נולד סביבות 1880 לאביו, ישעיה ולאימו ג'ויה. מבני משפחתו ידועה לי אחות אחת שהיו לה קשרים קרובים ליעקב – ושמה לונה בכורה. אבי כינה אותה טִיָה (דודה).
לדברי אבי – סבא רבא יעקב קלדרון נולד בארץ. בחיפושי, מצאתי בהר הזיתים שני קברים על שם ג'ויה קלדרון, אך אין לי אפשרות לדעת אם אכן אחת מהן היא אימו של סבא רבא שלי. סביר להניח שלא. את ישעיה בעלה, לא מצאתי כלל.
יעקב, בעל העיניים הירוקות הנוקבות והפנים הארוכות והמרשימות היה במקצועו קצב ושוחט. היו עולים אליו לרגל כדי ללמוד ממנו שיטות שחיטה.
במשך שנים חיפשו בני המשפחה את קברו. לפני כשנה מצאתי את הקבר בעזרתם האדיבה של העוסקים בעניין בהר הזיתים ובראשם הרב מרדכי מוטולה. על הקבר נרשם כי היה רב. הוא נפטר כבן 47 מסרטן. סבתי אמרה עליו כי היה איש טוב וצנוע. כשהיה חולה נלקח לבית החולים הצרפתי, שם שכב כשלמול מיטתו תלוי צלב. הוא סרב למות במקום זה וביקש למות בביתו, וכך היה.

על אבי, יעקב קלדרון, האיש עם הבלורית והעיניים הכחולות הבהירות כשמיים, יש הרבה מה לספר, אך זו לא המסגרת לסיפורי העיר העתיקה ומלחמת העצמאות. אספר רק כי בתקופת המנדט הבריטי, כאשר היה נער בן 13 הוא הספיק להיות קשר והעביר נשק ופתקים בין אנשי ההגנה (דודו רפאל קרייסקי/קריספין היה לוחם בהגנה). אבא היה עד לפיצוץ מלון קינג דיוויד, רקד הורה לאחר הכרזת המדינה ב-1948 ועזב את העיר העתיקה (רחוב היהודים) עם משפחתו מיד לאחר מכן במכוניות משוריינות לכיוון שכונת קטמון הישנה, תוך הבטחה כי תוך כמה ימים יחזרו… סבא ישעיה היה אמור להילקח בשבי הירדני יחד עם כל הגברים, אבל הוא התחפש לאישה והצליח להימלט. את העיר העתיקה שב לראות רק לאחר מלחמת ששת הימים וכבר ברור היה שלא ישוב עוד לגור שם.
בשנת  1957 נשא אבי, יעקב קלדרון את אימי, שושנה לבית שדה ואדוט. נולדו להם ארבעה ילדים: שי, דלית, אילנית (אני) ויונית.

את המשפחה המוניסטירלית שלי רואה אני כמשפחה קטנה וצנועה, שעברה תלאות רבות במהלך החיים בגולה ובארץ. אני גאה להיות חלק ממנה.