משפחת גבריאל קמחי

הנה סיפורה של עוד משפחה מונסטירלית,  משפחה שמקורה בטולדו שבספרד.

כמו ברוב המשפחות ממונסטיר אם לא בכולן, גם אני גדלתי על סיפורי המונסטירליס והתבסס אצלי הרושם שמדובר באנשים בלתי רגילים …

אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1948, היגרו אבי רפאל קמחי ואמי מאתונה לצ'ילה. הם הביאו אתם את תמונותיהם של סבו ראפאל ושל סבתו מלכה, שהיו תלויות בחדר האוכל שלהם בצ'ילה והיום תלויות בחדר העבודה שלי בישראל ובבוא העת יעברו לבני רפי, שעל שמו ושם אבי הוא נקרא. התמונות צולמו במונסטיר בסביבות 1860-1850.

לראפאל ומלכה נולדו מספר ילדים, אך אני אזכיר רק אחד מהם, יחיאל קמחי, סבי מצד אבי. על דודים אחרים נמנעו מלספר לי מסיבות שאינן ידועות לי. התמונה הבאה, שצולמה אף היא במונסטיר בשנת 1906, היא של הדור השני והשלישי לראפאל ומלכה קמחי.

במשפחתנו כמו במשפחות רבות אחרות יש "סיפור מכונן" שהמסר שלו עובר מדור לדור.

… יום אחד, ככל הנראה במהלך מלחמות הבלקן, הגיעו זרים חמושים והתפרצו לתוך הבית במטרה לבצע  שוד אלים. הסבא רץ להתחבא בלול התרנגולות, דודה ויקטוריה קפצה מחלון הקומה השנייה לחצר בית הכנסת והסבתא הסתגרה באחד החדרים עם יתר הילדים. בתוך כל ההמולה הזאת הצליח אחד הדודים לברוח דרך הגגות ולהזעיק את השוטרים שהגיעו ועצרו את השודדים.

אחרי מלחמת הבלקן, עם השתלטות  הסרבים על מונסטיר, שנקראה מאז ביטולה, נסגר המעבר החופשי מיוון ואליה. הסחר עם סלוניקי נפגע ואיתו מצבם הכלכלי של יהודי מונסטיר.

לאור המצב, נסעו סבי יחיאל יחד עם דודתי ויקטורין לאתונה והתיישבו  בה במטרה להכין את הקרקע להגירת יתר המשפחה. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה והגבול בין מקדוניה ויוון נסגר סופית. במקדוניה שלטו מדינות הציר: בולגריה וגרמניה ואילו יוון השתייכה למדינות ההסכמה. במצב עניינים זה, התאמצו סבי ודודתי באתונה להשיג היתר יציאה ליתר המשפחה שנשארה במונסטיר.

ההיתר הושג בזכות קשריה של דודתי ויקטורין עם התופרת של מלכת יוון, שהיתה אחותו של ה"קייזר" הגרמני, וילהלם השני. בשנת 1915 הופיע בבית סבתי במונסטיר חייל גרמני ובידיו מסמכים, סבתי והסובבים אותה לא הבינו את שפתו ולא ידעו מה רצונו. הוא, שלא הצליח להסביר להם את מטרת בואו עזב את המקום. כשסבתי סיפרה זאת לאחת השכנות היא העירה לה שמא מדובר ברשות לעזוב. מייד נשלח אבי רפאל, אז בן 12 שנים בלבד, למרכז העיירה לנסות ולאתר את החייל. לאחר שחיפש, רץ והתרוצץ הוא מצא אותו. מאחר ולא ידע לדבר איתו הוא משך בשרוולו, והצליח להביאו חזרה לביתה של סבתי. בעזרת השכנים שהצליחו להבין ולתרגם את דבריו התברר שאמנם היו אלה אישורי היציאה ממונסטיר, אך למרבה התדהמה תוקף האישורים היה לארבעים ושמונה שעות בלבד. בזמן הקצר שעמד לרשותם הם העמיסו על עגלה מה שיכלו והתחילו במסעם לעבר הגבול. בהגיעם, בזכות האישורים שהיו בידיהם נפתח בפניהם מעבר הגבול. הם הגיעו לפלורינה ומשם ברכבת לאתונה והתחברו אל סבי ודודתי. המשפחה התיישבה באתונה. ומה שנותר במונסטיר הם קברי ראפאל ומלכה. באחד מטיולי בעיר הולדתם של אבותיי ביקרתי בבית הקברות היהודי, נטלתי משם אבן למזכרת ואותה אני שומר עד היום.

המשפחה התיישבה ושגשגה באתונה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה ליוון, אחרי הפלישה הכושלת של מוסוליני ליוון מגבול אלבניה באוקטובר 1940. ב-1943 דרש נציג הגסטאפו באתונה לכנס את מנהיגי הקהילה בבית הכנסת והודיע כי הם חייבים לשתף פעולה ולהכין רשימות של כל יהודי העיר. מספרים שהתפקיד הוטל על הרב הראשי ברזילי וכשכולם התכנסו אמר להם בשפת הלאדינו: Vos fuites todos שפירושו: "כולם לברוח". שוב נאלצה המשפחה להתפזר. חלקם הסתתרו בכפר בפולופונס, אחדים הסתתרו באתונה ובמקומות אחרים. המשפחה היחידה שלא ברחה ולא הסתתרה הייתה המשפחה של דודתי פרידה אשר חשבה שבזכות העובדה שהיא נושאת דרכון ספרדי, הם חסינים מפני הגירוש. התוצאה המרה היא שהיא סיימה את חייה במחנה הריכוז בברגן בלזן, יחד עם רבים מהיהודים. נחמתנו היא שבתה לורה שרדה,  היא בת 94 וגרה בירושלים.

עם סיום המלחמה התפזרו האחים. הדוד אברהם עם משפחתו עלה לארץ עם שני ילדיהם, יחיאל  ורבקה, האב  רפאל היגר  לצ'ילה עם ביתו, ופגש את אחותו ג'ני, שנישאה באתונה בשנות ה-20 לאנריקה אסאל, אף  הוא ממונסטיר, ובאתונה נותרה ויקטורין, שנישא לסלומון קמחי, מונסטירלי גם הוא.

הלקח החשוב שלמדתי מסיפורי המשפחה הוא שבעת סכנה רצוי להתפזר. ולימים בפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, בנפול הטילים הראשונים לקחנו את ילדינו לקיבוץ בגליל העליון, מקום מגוריה של בת דודתי רבקה בתו של דודי אברהם. כיום פזורה משפחתנו הענפה בצ'ילה, יוון וישראל. הדורות הצעירים חיים רובם בארץ.