משפחת אליהו מזרחי

משפחת אמי, הקרובה ללבי יותר ממשפחת אבי, הייתה ממגורשי ספרד. משפחת קמחי הייתה משפחה גדולה מאוד כאשר גורשה מספרד בשנת 1492. בניה היגרו תחילה צפונה לצרפת והמשיכו לוונציה, שם לא התקבלו יפה על ידי תושבי המקום ולכן המשיכו אל תוך האימפריה העותומאנית.

רובם התיישבו בעיר ביטולה, היא מנסטיר שביגוסלביה. קהילת מנסטיר ידועה ברבניה וחכמיה ובבתי הכנסת הרבים שנבנו בה, וגם בני משפחת קמחי נקלטו היטב
בעיר .על שבתאי ואסתר קמחי, סבהּ וסבתהּ של אימי מצד אביה, ידוע לי מעט מאוד. שבתאי היה קצב. היו להם חמישה עשר ילדים, מתוכם עלו ארצה רק שלושה וכל היתר שנשארו ביוגוסלביה נספו בשואה.
על יעקב וכוכבה אלבוחר, סבהּ וסבתהּ של אמי מצד אמהּ, ידוע לי יותר. יעקב היה איכר וגם מכר דגים בשוק. בתם הבכורה חנה סבתי כונתה “בכורה”.חנה התחתנה עם סבי יעקב קמחי שהיה בעל סנדלרייה במנסטיר. בימים נוחים העדיף סבי לנסוע בין הכפרים בעגלה רתומה לחמור ולקנות מהכפריים חפצים ישנים:

בדים, בגדים ורהיטים. הוא הביא הביתה את הסחורה וחנה סבתי הייתה אחראית על מכירתם. סבתי חנה הייתה אמנם אנאלפבתית וחסרת השכלה פורמלית, אך הייתה אישה פקחית ודעתנית וניהלה את כל העניינים בבית – “בלבוסטה”. מחשש שמא יינשאו הבנות לגויים ובגלל גובה הנדוניה שנדרשה כדי לחתן את הבנות במנסטיר, נהגו יהודי העיר לשלוח את בנותיהן שהגיעו לפרקן לארץ ישראל ולהשיאן שם.

בשנת 1931 לקחה סבתא חנה שתיים מבנותיה, אסתר, אמי, וכוכבה לארץ ישראל כדי להשיאן. יתר האחים נשארו בבית עם סבי יעקב: שבתאי (שנפטר בגיל שבע עשרה), מואיז שנסע מאוחר יותר לצ’ילה, יחיאל ושתי בנות נוספות – רחל ואלגרה.

סבתא הגיעה לעיר העתיקה ופגשה את אחותו של סבא יעקב שהגיעה ארצה קודם לכן. מיד נמצאו שידוכים לבנות. באותה שנה התחתנה אמי ואת כוכבה חיתנו עם נסים נוריאל. שלושה חודשים לאחר שחיתנה את בנותיה חזרה סבתא חנה ליוגוסלביה. לא חלפו ימים רבים והיא “שיגעה” את המשפחה ועמדה בתוקף על כך שכולם צריכים לעלות ארצה. בעלה, סבא יעקב, התנה את עלייתו בהצטרפותה של אמו אסתר, אך אמו התנגדה לרעיון. סבתי חנה איימה לנטוש את כולם, לקחת אתה את שתי הבנות הנוספות, רחל ואלגרה, ולעלות ארצה.

בערך בשנת 1934 השתכנע סבא יעקב לעלות לארץ עם אמו לאחר שהיא התאלמנה. כמה חודשים אחר כך עלה גם אחיו קונורטה עם משפחתו. בני המשפחה שנשארו נספו בשואה. למעשה הצילה סבתא חנה בהתעקשותה את המשפחה והם חבו לה את חייהם.
הם הגיעו באנייה מיוגוסלביה לנמל יפו ומשם נסעו באוטובוס לעיר העתיקה. כאשר ירדו מהאוטובוס, באזור השוק, הם לא ידעו לאן ללכת ושאלו עוברי אורח על משפחת קמחי, אחותו של סבא יעקב. וכך אחרי שנתיים התאחדה המשפחה והשמחה הייתה רבה. סבתא חנה וסבא יעקב התגוררו בעיר העתיקה במרתף שאליו היו יורדים במדרגות. אתם התגוררו שתי הבנות רחל ואלגרה והבן יחיאל האילם שלמד בינתיים מקצוע והיה לחייט לא רע. בעיר העתיקה עסקה המשפחה בעיקר בשני מקצועות: סנדלרות וייצור מטאטאים. שתי האחיות של אמי רחל ואלגרה עבדו במשק בית. כאשר הגיעו לפרקן, החליטה
סבתא בנחרצות שהמגורים בשכנות לערבים אינה מתאימה להם, שכן היא דאגה לעתיד בנותיה. הם עזבו את העיר העתיקה ועברו לרחוב נסים בכר בשכונת זיכרון יוסף – שכונת הכורדים. בתחילה הן גרו בחדר אחד, אחר כך התפנה חדר נוסף והם שכרו גם אותו. החצר הגדולה שבה גרו הייתה שייכת לאישה שכינינו אותה “פטרונה” )בספרדית בעלת בית), סבתו של השחקן יוסי בנאי, שהייתה ממוצא פרסי אך דיברה ספרדית יפה. הפטרונה הייתה מעשנת נרגילה בקביעות ונהגה להציע לנו לקחת שאיפה.
כשהתחלנו להשתעל ולהיחנק מהעשן היא הייתה נהנית וצוחקת. בילדותנו היו שולחים אותנו אל הפטרונה עם כל מיני בקשות, כגון ללוות ממנה מצרכים או לשאול כלים. לכל השכנים היו בחצר שירותי “בול קליעה” משותפים, אך לפטרונה כבר היו שירותים פרטיים בבית שעוררו בנו קנאה. בהיותי בן שמונה הייתה לי חגורת צופים מיוחדת שאהבתי מאוד. באחד הימים השאלתי את החגורה לאחותי לבנה שהפילה אותה בטעות לתוך בור שירותי הבול-פגיעה. בתמימותי חשבתי שאם אשלח יד לבור אמצא את החגורה…

לכל משפחה היה כוך בחצר בגודל 1 x 2 מ' ששימש כמטבחון, ובתוכו עמד שולחן קטן לבישול. סבתא חנה הייתה מנהלת את כל ענייני הבית ביד רמה, במטבחה עמדה תמיד ג’רה מלאה בתורמוסים שהיא הייתה קונה בשוק ומשרה במי מלח, ובהם הייתה מכבדת את האורחים. עד היום אני זוכר את טעם ”גן עדן” של התורמוסים. סבתא חנה הייתה מתנדבת ב”עזרת דלים”, קבוצת נשים שהיו אוספות פרוטה לפרוטה ומחלקות לעניים. לעומת סבתא חנה, היה סבא יעקב אדם שקט מאוד. הייתה לו סנדלרייה קטנטונת ליד “בית עיני” של היום בשכונת מחנה יהודה, שבה עבד כסכאפי (סנדלר בערבית(. המומחיות שלו הייתה לדפוק מסמרים בסוליה ולחבר אליהם פרסה גדולה. הוא היה מוכר נעליים ישנות שאנשים השאירו ולא רצו לתקן כסוג ב’. חמש-שש משפחות מבני ה”חמולה” שלנו גרו בשכונה. סבא היה עובר בבוקר בין כולם ומאחל להם בוקר טוב. תוך כדי הסבב שלו הם היו מבקשים ממנו לערוך עבורם כל מיני קניות בשוק. סבא היה עובר דרך “מחנה יהודה” וקונה לכל משפחה את מבוקשה. אחיו של סבא יעקב קונורטה ומואיז-צ’יפיקו גיסו שהיה נשוי למלכה אחותו הגיעו אף הם מיוגוסלביה. הם היו מומחים לייצור מטאטאים (בספרדית “סקוברוס".) המטאטאים בימים ההם היו עשויים מסוג מסוים של קש שאליו הייתה מחוברת ידית בחוטי ברזל. היו ידיות משני סוגים: קצרות שאילצו את המנקה להתכופף, וארוכות שהיו יותר נוחות. הכנת המטאטאים ומכירתם הייתה, כנראה, מלאכה ששכרה בצדה והיא הפכה אותם לאמידים. הדוד קונורטה הצליח לקנות בית בן שתי קומות ב”מחנה יהודה” עוד לפני מלחמת השחרור, הישג שהיה בזמנו יוצא דופן במשפחתנו. מואיז שאהב מאוד ילדים לא זכה לילדים משלו. אשתו הייתה פעם אחת בהיריון עם שלישייה שהסתיים בהפלה. במלחמת השחרור כבש הלגיון הירדני את העיר העתיקה. הגברים נלקחו בשבי לעיר מפרק שבירדן ואילו הילדים והנשים שוחררו. חמישה או שישה בנים של הדוד קונורטה שוחררו עם אמם ובן אחד נלקח לשבי עם אביו. לפני שנלקח, נתן הדוד קונורטה לאשתו מרקדה טלית ותפילין לשמור עליהם בזמן שהותו בשבי, אולם בהיותה טרודה בטיפול בחמשת ילדיה נטשה את הטלית במקום כלשהוא. כשחזר הדוד קונורטה מהשבי, הייתה שאלתו הראשונה: “היכן הטלית?” לשמע תשובתה של מרקדה שהטלית אבדה חשכו עיניו. התברר שבתוך הטלית והתפילין החביא קונורטה את כל חסכונותיו, שהסתכמו בסכום נכבד .הדוד טעה טעות גדולה כשלא גילה לאשתו על דבר האוצר החבוי בטלית.

החל משנת 1924 עבד אבי כמסגר אצל דודי יוסף. מבנה המסגרייה ומחסני הסחורות של דודי יוסף קיימים עד היום ברובע היהודי. לדוד יוסף ולאשתו רשל היו ארבעה בנים וארבע בנות. בילדותנו היינו באים לבקר את הדודה רשל, והיא הייתה ממלאת לנו את הכיסים בכל מיני דברי מתיקה. הדוד שהיה ידוע ברוחב הלב שלו כונה יוסף “אל חדד” – יוסף המסגר (בערבית). אף על פי שלא היה אמיד, עזר תמיד לזוגות צעירים חסרי כול שעמדו להתחתן וסיפק להם מזרונים וחפצים בסיסיים לביתם עד אשר יכלו לשלם בעבורם. אחד מבניו (גדליה) נפצע קשות מצרור שנורה לעברו בעיר העתיקה וניצל אחרי שהצליחו להעבירו במהירות לבית החולים “הדסה” בהר הצופים.