שלה אלטרץ

עפ"י הרצאה שנתנה שלה לקציני צה"ל, עיבדה יעל אונא

שלה ציון (סיון) אלטרץ, בת זקונים מחובקת, גרה עם משפחתה בשטיפ, עיר קטנה, נחל חוצה אותה והרבה גשרים מקשרים. הקהילה היהודית יפה ומאמינה דוברת לאדינו. זוכרת את בית הכנסת ובו גם עזרת נשים, לידו בית קפה, אנשים יושבים על שרפרפים משחקים ומפטפטים. בית הכנסת נמצא ליד הכביש הראשי ולאורכו עובר הנהר והוא תחום בחבל משני צדדיו. הגשרים עשויים קורות עץ מתנדנדות. החיים מתנהלים בשקט ובשלווה.

פעם, בערב חג הפורים, שלחה אותה אמה עם סלסילה מקש מכוסה במפית אל הדוד מורדו, אח אביה להביא לו משלוח מנות. בזמן שעברה על הגשר קראו לה חברות, תשומת ליבה הוסחה והיא מעדה ונפלה לנחל. מישהו מיושבי בית הקפה נחלץ לעזרתה ומשה אותה מהמים. אך היא נחבלה בידה. לקחו אותה ל"רופא" הכפרי שעטף לה את היד החבולה בעור גדי. וזה עזר.

תמיד היה פחד מהתבוללות. למדתי בבית ספר מעורב, יהודים וגויים, בכיתה ב. אבא עבד כסוכן מכירות של בקר. היה ערך של להתפרנס בכבוד. אחי מואיס למד רפואה בבלגראד והיו לי עוד שתי אחיות נשואות, ג'וליה הבכורה ובלה.

בת שמונה בזמן כיבוש מקדוניה עי הנאצים. אחיה הגדול  מיד אומר "לנו לא יקרה כלום".

ב-2017 שלה מספרת את סיפורה לקציני צה"ל ב"יד ושם":

"יום אחד, אמא ואני לבד בבית. חיילים בולגרים, הוציאו אותנו החוצה, נכנסו פנימה, שתו, לכלכו ושברו כסאות כדי להזין את התנור. למחרת בבוקר קמו והלכו. קיבלנו מקלט אצל השכנים, והשכן אמר: אל תתלוננו, תשתקו. עבר זמן מה ועולם כמנהגו נוהג. הבולגרים נכנסו לשטיפ והשתלטו על כל העמדות העיקריות.

"בערב של ה-10 למרץ 1943 היינו כולנו יחד בבית כי התכנסנו לאזכרה של אבא שנפטר באופן פתאומי מהתקף אפנדיציט. לפתע בארבע לפנות בוקר דפיקות קתות רובים על דלת הבית: "קחו רק בגדים להחלפה, אם תרצו בכך קחו גם דברי ערך וכסף." בחוץ, חודש מרץ, קור מקפיא, שיירה ארוכה נשרכת ברחוב היהודי לכיוון תחנת הרכבת. כמה אנשים, וביניהם המורה שלי, הכינו רשימות של כולם. רצתי אל המורה וחיבקתי אותה. המורה דחתה אותי ואמרה: "טינפת אותי" והסירה ממני את תכשיטי" בדקו את כולם, אפילו בתפרי הבגדים. כחמש מאות וחמישים יהודי שטיפ עומדים ליד הרכבת והשוטרים דוחפים אותם לקרונות, אמא בצד אחד ואני בצד שני של הקרון. אדם אחד אמר לי: "לא בוכים, אני אשמור עליך." הקרון דחוס מאוד ללא אוויר. הדלתות נסגרו, חושך. נוסעים ונוסעים עד מפעל הטבק "מונופול" בסקופיה. הקומה הראשונה מלאה. בשנייה אולם ענק ארבע שורות של דרגשים, גברים בצד אחד ונשים בצד השני. חושך, רק הילדים יכלו לשבת שם, לא המבוגרים. כל יהודי שטיפ בקומה השנייה. שלושה שבועות, שלושה משלוחים, ב-17, ב-22 וב-29 במרץ. חייל עבר בין הדרגשים וזרק לחם. אני לא זוכרת שהיו מים לשתייה. עם הזמן עולה ריח רע בחדר ומחלות מתפשטות. יום אחד הגיע ספר, מגלחים את כולם. כשהגיע תורי, התנגדתי הוא אחז בצמות הבלונדיניות הארוכות שלי והטיח אותי בקיר, התעלפתי. אמא חשבה שאני מתה, היא נעמדה על ידי והחלה להתפלל, כשהתעוררתי אמרה אמא "יש אלוהים בשמיים …" ואני עונה "מרוב שהוא גדול אנחנו כאן.

"כל הזמן רעשי רכבות. אחותי בלה היתה נשואה לתושב פרישטינה, נתין איטלקי, שהיה חייל בצבא יוגוסלביה ונשבה בידי האיטלקים. לכן הגיע מישהו הגיע לשחרר את אחותי. המשפחה נפרדת, אנחנו מתחבקים ותוך כדי חיבוק אמא דוחפת אותי אל אחותי ואומרת לה "טומה לה צ'יקיטיקה" – קחי את הילדה אתך. עברנו את כל פסי הרכבת. בתחנת הכניסה בודקים את האישור של אחותי שרועדת כולה ועלי לא שאלו דבר. כשיצאנו פרצה אחותי בבכי. שמענו את הרכבות והבטנו באנשי שטיפ המובלים לרכבת. עמדנו מהצד ואחותי זועקת: "לוקחים אותם, לוקחים אותם." ראיתי אישה נגררת וראשה נחבט בפסי הרכבת. ראיתי אנשים נדחפים לרכבת כמו חיות. פחד נורא תקף אותי, כיסיתי את ראשי במעיל ונרדמתי. לפנות בוקר התחלנו לנסוע לפרישטינה, קוסובו, לבית חמותה של אחותי שקיבלה אותנו בקרירות רבה. לאחותי לא היה כסף ולא מצרכים והיא יצאה לעבוד. בכל בוקר כשיצאה אחותי בלה מהבית זרקה אותי הזקנה לרחוב ואמרה לי: "תחזרי רק בערב". אני מנסה בכל כוחי לזכור את דלת הבית. הגעתי לכביש הראשי ונרדמתי על המדרכה.

"בערב, כדי שאדע אם כבר מותר לי לחזור, אני שואלת את האנשים: "כבר מאוחר בערב?" לאחר תקופה קצרה באים אנשים ומחפשים אותי ברחוב. אני מפחדת לחזור. אחותי בלה נכנסה לדיכאון. היא אף פעם לא סיפרה לי מה קרה להורים ואף פעם לא שאלתי. בינואר 1944 בגיל 26 אחותי התאבדה בשתיית רעל. עגלון העמיס את הארון על העגלה והוא גם זה שחפר את הקבר.

"הייתי קשורה לבלה באהבה חזקה. היא היתה כל מה שנותר לי בחיים. בסוף כל יום היתה מביאה לי דבר אוכל מהבתים שעבדה בהם. היינו מתחבקות מתחת לשמיכה כדי שחמותה לא תראה ובלה היתה מספרת לי סיפורים ומצחיקה אותי.

"אנשים הגיעו לנחם. ביניהם אישה שבעלה שירת בצבא עם בעלה של אחותי. נצמדתי אליה. לא בכיתי, לא הצלחתי לבכות. "חיי היום-יום קשים לי," אמרה, "את תעזרי לי," והפכתי למשרתת הקטנה שלה. עם סיום העבודה היה עלי להמשיך ולסרוג. גם לה לא היה כסף למחיה. כל בוקר שלחה אותי למכולת לקניות צנועות. כך חלפו כמה חודשים בפרישטינה. בוקר אחד החנווני שאל אותי "מה את עושה פה, ילדה? לכי תגידי לגברת שלך שכל יהודי פרישטינה נלקחו." היא לקחה כמה דברים והתחלנו לנדוד.

"איש לא הסכים לעזור לנו. לבסוף פגשנו במוסלמי שהלין אותנו במרפסת ולפנות בוקר שלח אותנו לכפר ג'קוביצה למשפחה מוסלמית שמנתה כחמישים איש. התקבלנו בחביבות. שינו לנו את השמות. קראו לי סלימה. כילדים היינו יוצאים למרעה. שיחקנו ולפנות ערב חזרנו הביתה. כולנו אוכלים מצלחת אחת, שקט ושלווה, קצת אוויר וקצת נחת.

"יום אחד מגיע איש וצועק: "מים, מים." ניגבתי לו את הפנים ונתתי לו מים. התברר שהוא היה חולה בטיפוס ונדבקתי. החום עלה לי, כל יום השכיבו אותי על השולחן ושמו עלי סדינים רטובים. שלחו אותי לבית חולים, שם הייתי כשבועיים. כשחזרתי הביתה כל הצד הימני שלי היה משותק, ואז כל היחס הטוב השתנה לרעה. אנשי הכפר אמנם הסתירו אותנו אבל הגרמנים מצאו אותנו ונלקחנו חזרה לפרישטינה לבית הסוהר ושהיתי שם בין שבועיים לשלושה. אחר כך העבירו אותנו למחנה של אסירים פוליטיים יוגוסלבים. היינו שבע עשרה בחורות בחדר ואני ילדה יחידה במחנה כולו. כל בוקר העירו אותנו במעדרים, אנשים יצאו לעבודה ואני נשארתי לבד עם השומר בתוך המחנה. אני שותקת וקוראים לי "האילמת". הפכתי לילדה "אטומה" יושבת ונרדמת. אף אחד לא התעניין בי. מי הברז היו קרים. לבשתי אותם בגדים שבעה חודשים. מתקן התליה עמד בחצר הנשים. כל ערב תלו מישהו, ואני עומדת בין כולם. חיפשתי את האישה שאתה הגעתי כדי לדעת שיש מישהו מוכר, אבל היא התעלמה ממני. אני צועקת בלילות. האוכל מוגש בדודים ענקיים. עומדים בתור. נעל צבאית בתבשיל. אוכלים ומשלשלים. התליות גרמו לי לשיתוק פיזי ונפשי. יום אחד כולם בורחים, גם אני מנסה לברוח אבל עדיין משותקת ומוצאת את עצמי בשדה נטוש. אני צורחת. מישהו לוקח אותי לפרישטינה ואז בפעם הראשונה מביא אותי לבית שבו גרות שלוש משפחות יהודיות שחזרו מברגן-בלזן. מגלחים אותי, מנקים אותי ושמו לי עלוקות על כל הגוף. נתנו לי בגדים נקיים. נשארתי שם כשבוע שבועיים. לא היה אוכל. כל פעם העבירו אותי למשפחה אחרת. נדדתי ממשפחה למשפחה. יתומה מסכנה קראו לי. הייתי כבר בת עשר. אני לא מסכנה של אף אחד, חשבתי. בבלגראד הג'וינט הקים בית יתומים. נשלחתי לשם במצב רע מאוד. לא היה לי שום כאב פיזי. הרופא אמר:  "הילדה לא יודעת להגיד שכואב לה, תשתדלו שתאכל". הביאו אותי לחדר המטפלות. קיבלתי ריבה, שוקולד. אחות עשתה לי מסאז'. לאט לאט חזרתי להיות בחברת הילדים. התחלתי לאכול וחזרתי להיות כמו כולם. בית היתומים היה בשבילי כיף גדול, אוכל בבוקר ואמבטיה בערב. בערב, כל ילד מספר את הסיפור שלו, תמיד עשיתי את עצמי נרדמת. לא רציתי לדבר, שלוש וחצי שנים. שישים וחמישה ילדים, היינו כמו אחים ואחיות.

משלחת מבין הילדים פונה למשה פיאדה, סגנו של טיטו, לבקש ממנו שיעזור להם לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לבית היתומים לשכנע אותנו לא לעלות לפני שנסיים את הלימודים, אבל השליחים לחצו ועלינו.

"בהפלגה השלישית של האוניה "רדניק", בגיל 14, הגעתי למחנה המעבר "סנט לוקס (שער העליה)" שבחיפה. שם מיד שינו את שמי מרשלה סיון לרחל ציון. משם עברתי לקיבוץ "עין דור" ובו פגשתי את חברותי מבית היתומים, מסתכלת בצריפונים ונזכרת שוב במה שהיה במחנה הריכוז. המדריכה שלי אומרת שרחל הוא שם מיושן ומחליטה ששמי יהיה תמר (רק ב-2009 חזרתי לשמי האמיתי, שלה). חשבתי לעצמי "כבר לא אכפת לי, אני מוכנה להיות צנצנת, רק אל תשברו אותי." כל מי שהיתה לו משפחה בארץ עזב את הקיבוץ לאחר זמן, ואנו שנותרנו צורפנו לגרעין בקיבוץ אֵילון. שם פגשתי חברת נוער נחמדה מאוד, רובם עולים מטורקיה. בבוקר עבדנו ואחר הצהריים למדנו, שגרת יום שהיתה כל כך חשובה לי. תוך שלושה חודשים דיברתי עברית ואז העבירו אותנו לקיבוץ להבות הבשן.  שם קרו לי הדברים הכי קשים "הלכתם למשרפות כצאן לטבח, שניים שניים לפי התור," אמרו לי. מאותו רגע סכרתי את פי, לא סיפרתי דבר לאף אחד חמישים וחמש שנים.

"ביקשתי מהקיבוץ לצאת ללימודים, מאוד רציתי להיות אחות. כל כך רציתי לתת משהו בחזרה למדינה. הקיבוץ לא הסכים. שיניתי את תאריך לידתי ל-1934 וכך אפשרו לי להתגייס לנח"ל לקיבוץ דגניה א' (למרות ה"בגידה" במעבר מקיבוץ של השומר הצעיר לקיבוץ של מפא"י). בצבא שירתתי כחובשת גדודית. את כל השבתות והחגים ביליתי במחנה, אף אחד לא שאל מה קורה עם הנערה הזאת, מדוע אינה יוצאת הביתה.

"סיימתי את השירות הצבאי. יצאתי עם קיטבג על הגב ולא היה לי לאן לפנות. נזכרתי בחברים מהישוב קדרון שפגשתי בפרישטינה אחרי המלחמה והגעתי לביתו של נסים סיון מפרישטינה (חמותה של בלה אחותי ואביו של נסים היו אחים). בקדרון קבלתי הזמנה לבקר אצל ג'וליה נכדתו של נסים שזה עתה נשאה למשה כהן מירושלים. הביקור התארך ונשארתי בבית הזוג הצעיר שלושה וחצי חודשים, ישנה במטבח. ב-1953 עזב הזוג לקרקאס, ונצואלה, ועזרו לי למצוא עבודה.

"הקמתי משפחה וילדתי ילדים. רציתי למחוק את העבר. אך יום אחד הצליחו להביא אותי לעורך דין ואני אומרת לו: "אני ילידת שטיפ". "לא יכול להיות", הוא אומר לי, "משטיפ לא נותר איש, שמך חקוק על מצבת הנספים." אני מראה לו את התעודה של בית היתומים. אחרי שלושים ושתיים שנה נודע לי ממנו שכל משפחתי נספתה בטרבלינקה.

"כאשר בני הצעיר החייל מגיע יום אחד לחופשה הביתה, הוא מוצא את הקלטת של "יד ושם" ומבקש ממני לצפות בה ביחד. רק אז יצא לאור סיפור חיי."