איטה ברטוב

נולדתי בשם איטה פראג'י קמחי מסוט ארגאס. הוספתי את שמות המשפחה של סבותיי כדי לכבד את זכרונן. הוריי היו אלברטו פראג'י מסוט שנולד במונסטיר ב-1910 ואמי מימי קמחי ארגאס שנולדה בסקופיה ב-1920. הם התגוררו בסקופיה בימי מלחמת העולם השנייה, וממנה נמלטו כזוג צעיר שנישא זה לא מכבר ב-10 במארס 1943, יום אחד לפני מאסרם של כל יהודי העיר במפעל הטבק מונופול ששימש מחנה ריכוז, עד שנשלחו אל מותם בטרבלינקה. הוריי ברחו מן העיר בעזרת ידידים לא יהודים. מטרתם היתה להגיע לאלבניה הסמוכה, שם ידעו כי יוכלו לשרוד. הם חצו את הגבול ברגל לקוסובו בה נכלאו בבית הסוהר בעוון היותם פליטים יהודים למשך זמן קצר, אך הזמן הזה הספיק להם כדי לראות את הרכבת שעליה הועמסו בני משפחותיהם עוברת בדרכה לטרבלינקה. מקוסובו היה מסעם לאלבניה קל יותר. הם הגיעו לסקודרה, שם חיו כמוסלמים עם תעודות זהות מזויפות עד תום המלחמה. נולדתי בסקודרה 1943 ונקראתי בשם דריטה, שם אלבני שמשמעותו אור. היינו בכלא כמה פעמים כיוון שזוהינו כיהודים, אך שוחררנו בעזרתם של חברינו האלבנים בעיר, שהעידו לטובתנו. עזבנו את אלבניה בסוף המלחמה, ביוני 1945, וחזרנו לסקופיה. אחותי דינה נולדה באותה שנה. הוריי המתינו שם במשך שנה כדי לראות אם מישהו מהמשפחה יחזור, אך לאחר שראו שאיש לא חזר, עזבנו את המקום לתמיד. הגענו לאיטליה, שהובסה במלחמה יחד עם גרמניה, ושבעלות הברית הפכו אותה למחנה ענק לפליטי מלחמה. הפליטים איבדו הכל ולא היה להם עוד דבר במולדתם ההרוסה. הם הגיעו מכל רחבי אירופה בחפשם מקלט בטוח ומקום לשקם בו את חייהם ההרוסים. הג'וינט, הצלב האדום ואונר"א שילבו כוחות על מנת לספק להם קורת גג, מזון וכל מה שנדרש כדי שיהיו להם "חיים נורמליים"… כמעט. היינו בשלושה מחנות שונים עד שסוף סוף הפלגנו על סיפון ספינת המלחמה האנגלית הישנה סבסטיאן קאבוטו לצ'ילה שבדרום אמריקה. דודה של אבא, פאלומבה לוי פראג'י, אחותו של אבי שעזבה את מונאסטיר בתחילת המאה ה-20, גרה בטמוקו, ובזכותה קיבלנו את אשרת הכניסה לצ'ילה. העולם שלאחר המלחמה לא קידם בברכה ניצולי שואה יהודים.

אני עדיין זוכרת את מגורינו במחנה הפליטים באיטליה. הייתי רק בת שלוש, אך מבוגרת דיי כדי לזכור.

חיי במחנות הפליטים שבדרום איטליה רשומים בזכרוני כרגשות או כעובדות ספציפיות יותר מאשר כסיפור של פרקים רציפים. אני יכולה לראות את עצמי בעיני רוחי כילדה קטנה האוחזת בספל פח ומחכה בתור ארוך למשקה קקאו חם (עד היום אני אף פעם לא עומדת בתור לאוכל בחתונות), רודפת אחרי לטאות על שבילי עפר… משחקת בחימר בגן … זוכרת את הים, ואכילת דג חי, דגים קטנים שאבי זה עתה משה מהמים לאחר שהגלים שנסוגו השאירו אותם בין הסלעים … והרעב. הרעב שמעולם לא עזב אותי … ההרגשה האולטימטיבית שללא מזון מתים. היה לנו מספיק אוכל ובדרך כלל לא הייתי רעבה, אבל ההרגשה היתה שם, אולי מאיזו חוויה נושנה, והיא לא עזבה אותי עד היום (תמיד חוששת שהאוכל שאני קונה לא יספיק). ואז – על הסיפון! אני זוכרת חדר גדול מלא מיטות קומתיים, ילדים צורחים ונשים מדברות …

אני שוכבת לבדי במיטת הקומתיים השלישית, מזיעה… אנחנו חוצים את קו המשווה… לילה. אני מתעוררת בתחושה נוראה שמשהו רע קרה זה עתה. אני מאובנת מרוב פחד. אני שומעת נשים לוחשות … אישה בוכה. היא הפילה את ההריון שלה ודיממה. כעבור שנים סיפרה לי אמי מה קרה באותו לילה. אני זוכרת רק את תחושת החרדה.

את הגלידה הראשונה שלי טעמתי בוונצואלה, ואת הבננה הראשונה אכלתי בפנמה. מדי יום שרתי עם הנזירות שירי דת על סיפון הספינה. אני זוכרת את עצמי מביטה בדולפינים הקופצים לתפוס את הזבל שנשפך לים מהאנייה. זה היה הבידור שלנו במשך שלושים יום, עד שנחתנו בוולפראיסו (Valparaiso). זו היתה התחנה האחרונה.

בצ'ילה, לאחר זמן קצר בטמוקו, עברנו לגור בסנטיאגו הבירה. ההתחלות היו קשות מאוד. היינו עניים מאוד וגרנו בבית ישן בן שתי קומות. הוא היה שייך לגברת צ'יליאנית יהודיה ושכר הדירה היה מינימלי, אולי עקב הנסיבות. זמן לא רב לאחר מכן, בזכות התמחותו של אבי בתחום הטקסטיל, השתפר מצבנו הכלכלי. עברנו לבית יפה מוקף עצי פרי, עם בריכת שחיה, והיו לנו שתי מכוניות… חיי חברה, חברים, חופשות קיץ, הזמנות לחתונות וימי הולדת, מסיבות התה של אמי עם קבוצת ויצו… ואז נולד אחי מוריס (על שם הסבא מושון).

חיינו חיים מאושרים ונורמליים. הנחנו את העבר בצד. הוא לא היה רלוונטי לחיי היומיום שלי. ידעתי שאי-אז בעבר היתה לי משפחה שנעלמה בנסיבות טראגיות. ברגע שדרכנו על אדמת צ'ילה החלטתי באופן לא מודע להתחיל חיים חדשים. אולי הרגשתי שהסביבה לא מתעניינת ב'אני' הישן שלי.

סיפור החיים שלי, במקביל לעובדות שהזכרתי לעיל, הוא סיפור חיים של זהות מוכחשת, של חיפוש… ולבסוף של קבלה עצמית.

הבעיה הראשונה שלי היתה השם שלי. נולדתי בשם דריטה. כשחזרנו לסקופיה, רשמו אותי בעירייה בשם סונחו, שמה של סבתי. זה לא מצא חן בעיניי ולא עניתי כשקראו לי כך. אחר כך ניתן לי השם איטה, שנשמע יהודי והיה דומה לדריטה. לא היתה לי ברירה. בצ'ילה המורה בבית הספר מונטסורי (בית ספר קתולי אנטישמי, שם למדתי בכיתה א' ושרתי שירי הלל למרים הבתולה) אמרה שאיטה זה לא שם צ'יליאני, אז הפכתי לסילביה. בבית הייתי עדיין איטה, ולפעמים סונחולה כשלא התנהגתי יפה. באנגליה, בפנימייה שבה למדתי את השפה במכינה קדם אוניברסיטאית, במשך שנה, הייתי אייטה. בישראל נודע לי כי איטה הוא שם גלותי, ולכן הוא השתנה לאתי. באשדוד טעו לחשוב ששמי ריטה, וכדי להחמיר את המצב עוד יותר, כרטיס האשראי שלי נשא את השם 'אוטה' במשך תקופה די ארוכה.

הבעיות השנייה והשלישית, שלי היו השפה שלי והזהות שלי. עד שהייתי בת חמש דיברתי והבנתי אלבנית, סרבית, לדינו ואיטלקית. נכנסתי לבית הספר כשאני מדברת לדינו, ומהר מאוד הבנתי שעלי ללמוד לדבר ספרדית במהירות האפשרית. ילדים לא שיחקו איתי. הם אמרו שאני מדברת מצחיק. הייתי מנודה ואפילו נענשתי כי כמה מילים בלדינו נשמעו כמו מילים פוגעות בספרדית. היו לי אפוא כל הסיבות ללמוד לדבר ספרדית, כמו גם להוריי. "אם אתה רוצה להשתלב ולהיות חלק מהמולדת החדשה שלך, קודם כל אתה צריך לדבר את שפת המקום".

הוריי היו עסוקים בניסיון להעניק לנו, ילדיהם, חיים ללא דאגות מבחינת צרכים חומריים – מזון ובגדים וכל מה שכסף יכול לקנות. הם לא העלו על דעתם שייתכן שאנחנו מרגישים חסרים מבחינה רגשית.

שייכות דתית לא היתה בעיה. למדתי בבתי ספר קתוליים עד כיתה ו' ולאחר מכן הועברתי לבית הספר העברי, לאחר שנאמר לי באופן דרמטי שאני יהודיה, ושם די מהר למדתי מה פירוש להיות ניצולת שואה,יהודיה ממוצא ספרדי בבית ספר שכל תלמידיו יהודים צ'יליאנים אשכנזים. לא טוב… אף אחד לא דיבר איתי. קראו לי "הציפור המוזרה". גם היום הם מכנים אותי בשם זה, אך בחיבה, כי כולם חברים יקרים שלי, וחלקם עדיין בקשר איתי. לצורך הישרדות חברתית התרחקתי מכל אורח החיים ה"פרימיטיבי" הספרדי-יוגוסלבי ואימצתי לעצמי את התרבות האשכנזית. אמרתי להוריי שלעולם לא אתחתן עם יהודי ספרדי.

השנים בתיכון העברי היו שנים מאושרות מאוד. היו לי הרבה חברים והתקבלתי במלוא מובן המלה. הייתי צ'יליאנית, לא ספרדיה… יהודיה מלידה. ואז, ב-1960, החלטנו, תלמידי כיתה יב בבית הספר התיכון העברי, שהמסע האחרון שלנו יחד ככיתה צריך להיות לישראל. זו היתה הפעם הראשונה שנזקקתי לדרכון, אבל במשרד הפנים נאמר לי שאין לי אזרחות צ'ילאנית, ושהם יכולים לתת לי רק תעודת מעבר (Laisse passé). הייתי חסרת אזרחות, "א-פטריד" (ללא שייכות למדינה כלשהי). כל מאמציי שלא להיות שונה, להיות כמו החברים שלי, היו לשווא… עדיין הייתי 'עוף מוזר', פליטת מלחמה יהודייה ספרדייה, ללא אזרחות כמו בשנת 1948. לבסוף אבי השיג לי דרכון יווני (לסבי היתה אזרחות יוונית, כי למרות שהוא נולד במונסטיר, חי זמן רב בפיורינה שביוון). אנחנו היינו הקבוצה היהודית הראשונה של נערים ונערות מדרום אמריקה שביקרה בארץ… התקבלנו בכבוד מלכים. הכנסת, הנשיא עצמו, יצחק בן צבי ורעייתו רחל… התארחנו בכפר יהושע, ב'אוהלו' שליד הכנרת, בירושלים, ואפילו ברבנות. מאז ועד היום נמשכים טיולי בית הספר הללו… (כיום התלמידים הם הנכדים של הקבוצה המקורית).

העובדה שלא היה לי דרכון חוקי ושעקב כך הייתי תלויה ברצון הטוב של איזו מדינה זרה, גרמה לי לבוא לארץ ולנסות להשתקע בה. רציתי שתהיה לי אזרחות בזכות ולא בחסד, מקום שבו אוכל להיות עצמי מבלי להסתיר מי אני.

אבל מהר מאוד הוכחתי לעצמי שטעיתי .

בדצמבר 1963 הגעתי לחיפה על סיפונה של הספינה הישראלית המיתולוגית "תיאודור הרצל". באתי לשנה כדי להרגיש את האווירה במדינה ולראות אם אוכל לבנות בה את ביתי. נישאתי ונשארתי לתמיד. לאחר זמן קצר באולפן של קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, למדתי מה פירוש להיות עולה חדשה בישראל באותם ימים. התושבים הוותיקים התייחסו לעולה החדש בעוינות גלויה. די מהר ידעתי שחוויות העבר שלי בצ'ילה כפליטה לאחר המלחמה שמנסה להשתלב במקום החדש לא תמו. מעולם לא הזכרתי את משפחתי – "אם משפחתך אמידה, מה את עושה בארץ?" – או את סיפורנו כניצולי מלחמה, ולשמוע את המשפט המזלזל "כצאן לטבח". להיות עולה חדשה, היה מספיק גרוע…. היחס אלי השתנה אחרי שנודע כי החבר שלי ובעלי לעתיד הוא יליד הארץ צבר אשכנזי ממשפחה פולנית. התחתנתי ועברתי לגור באשדוד, שהיתה אז עיירה קטנה של זוגות צעירים ועולים חדשים, שכולם שואפים לחיות חיים טובים יותר.כל מי שהכיר אותי אז ידע שאני עולה חדשה מצ'ילה. לא הזכרתי את מקדוניה ולא את השואה עד לפני מספר שנים. הילדים שלי עשו טיול שורשים בדרום אמריקה. אני מתגוררת עד היום באשדוד. יש לי שני בנים, אלון וגל, ובת, שרון, ונכד בשם עידו. הייתי מורה לאמנות במשך שנים רבות ומנהלת בבית הספר הניסויי בעיר.

עובדה היא שאינך לברוח ממי שאתה, לנצח. לפני עשר שנים, במקרה או שלא במקרה, התחלתי את המסע בחזרה אל השורשים שלי. ללא תכנון מראש, מצאתי את עצמי במסע מאורגן לבלקן. חברים, צאצאיהם של ניצולים מקדונים החיים בישראל, שידעו שאני שייכת למקום, הציעו לי להצטרף אליהם למסע שורשים. חשבתי לעצמי "למה לא? "… לפני כן מעולם לא הייתי סקרנית מספיק או שלא הרגשתי צורך להיות במולדתם של אבותיי. בשבילי זה היה רק ​​עוד טיול קיץ. טעיתי כל כך … מרגע שצעדתי לתוך השטח המקדוני, הייתי כהלומת רעם. למזון היו הריח, המראה והטעם של האוכל של אמי. אנשים דיברו בשפה שאני מבינה, שנשכחה מזמן. אפילו הנוף – עצים, שיחים, פרחים, גבעות… הכל נראה מוכר. המקומות: קניון מאטקה, שבו אמא שלי בהיותה ילדה נהגה לבקר ברכיבה על אופניים, מונסטיר, שם התגוררה משפחתו של אבי ושם מקום הולדתו. צעידה על אדמה אלבנית סביב אגם אוכריד עוררה את נשמתי, אבל כל זה רחוק מהחוויה הכמעט-מיסטית שהיתה לי בסקופיה.

החלטתי לעזוב את הקבוצה ולנדוד לבד. נשארנו רק יום אחד ולילה אחד, והייתי צריכה להיות בכל המקומות שאמי אמרה לי שאני צריכה לראות. קודם כל גשר האבן, הגשר שחיבר את הרובע היהודי בעיר העתיקה עם העיר החדשה, מעל לנהר ורדר. הלכתי הלוך ושוב כמה פעמים, וחשבתי על האוכלוסיה היהודית שחצתה את הגשר כמה פעמים ביום. בקצה אחד היה איש זקן שמוכר 'דג'פרקס' (djaprakes), מין בייגלה מקדוני, במקום שאמי אמרה שהוא יהיה. קניתי לה כמה. ראיתי את מונופול, שב-1943 שימש מחנה ריכוז, ועכשיו הוא בניין חסר משמעות אפור וישן. שתיתי קפה ליד תחנת הרכבת הידועה לשמצה, וכל הזמן אמרתי לעצמי: "אני פה, חיה וקיימת. למרות שעשו הכל כדי למחוק אותנו מעל פני האדמה, אנחנו שורדים".  בלילה, במלון בסקופיה, היה לי חזיון, מעין חלום בהקיץ, בגלל עומס הרגשות שצברתי במשך היום. בזמן שישנתי פקחתי את עיניי וראיתי אור חזק לפני: זה היה גשר האבן ועליו עשרות אנשים, גברים ונשים, זקנים וילדים, חבילות בידיהם,  נועצים בי את מבטיהם. מאותו יום ואילך ידעתי מה עלי לעשות: לוודא שלא יישכחו. מאותו יום ואילך, בעשר השנים האחרונות עשיתי כל שביכולתי כדי לגאול מתהום הנשייה את הקהילה היהודית של מקדוניה, שנמחקה פעמיים: פעם אחת במלחמה, ופעם אחת בשל השכחה.

בשנה שעברה הייתי בסקופיה עם בתי שרון. היא הביטה בי ואמרה: "אמא, סוף סוף אני יודעת למי את דומה". כן, אני ילידת אלבניה, ניצולת שואה, מקדונית, יהודיה ממוצא ספרדי, גאה.

אשדוד 2019

(מאנגלית בת ציון שלומי)