גירוש יהודי מקדוניה אל מחנות ההשמדה

ההגבלות הכלכליות והפוליטיות והדיכוי שכוון כלפי יהודי מקדוניה, הוחמרו עוד יותר ב-1943. יהודי מקדוניה התקשו להסתגל לעובדה, שבולגריה סירבה להכיר בהם כבאזרחיה. תחילה הם השלו עצמם וחשבו, כי אילו הוענקה להם אזרחות בולגרית, היו חייהם בטוחים. ׳…כיצר ייתכן הדבר שאנו, אשר נולדנו כאן, חיינו כאן דורות רבים וקברנו כאן את אבותינו ואת אבות-אבותינו, ניחשב לזרים …', נאמר במכתב-המחאה אשר נשלח לשלטונות ב־12 בינואר 1943, אולם ללא הועיל. הרדיפות נמשכו.

הגבלות הוטלו גם על מקומות-מגוריהם של היהודים. החל בינואר 1943 נאסר עליהם לגור בבניינים שבבﬠלות המדינה, ואותם יהודים שגרו בבניינים כאלה חויבו לפנותם. הותר לשנות את כל חוזי-השכירות שנחתמו קודם-לכן עם יהודים, אשר בבﬠלותם היו בתים או דירות והם השכירו אותם לחברות ממשלתיות או פרטיות או לאנשים פרטיים. השינויים נועדו להפחית את דמי-השכירות ששולמו ליהודים. נאסר על יהודים לסרב להשכיר חדרים, ולעומת זה רשאי היה בעל-בית לא יהודי לדחות דיירים יהודים. כדי ליישב עניין זה פרסם הקומיסאריאט לבעיות יהודיות ב-14 בינואר 1943 הנחיות, אשר אסרו על יהודים שבתיהם או דירותיהם טרם נתפסו בידי המדינה, לערוך חוזים חדשים. מכאן ואילך הוטלה עריכת חוזים על נציגים נבחרים מטﬠם הקהילה היהודית של סקופיה. נאסר תשלום דמי-השכירות ישירות לידי הבעלים. תחת זאת הם הוﬠברו לחשבון הבנק הסגור של הבעלים. מאוחר יותר השתמשה המדינה בכסף זה לכיסוי, הוצאות הגירוש.

שלושה ימים לאחר שיגור מכתב-המחאה של יהודי מקדוניה, ב-15 בינואר 1943 הפיץ זאכארייב הוראה חדשה:

1. אני אוסר על כל היהודים לבקר במסﬠדות, בחנויות לממכר דברי־מתיקה ועוגות, בבתי-קפה, בחנויות למוצרי-חלב, בחנויות לממכר בוזה (שיכר – Boza) ובכל החנויות לממכר משקאות ומﬠדנים השוכנות ברחובות הצאר בוריס השלישי, הצאר פרדיננד ובכיכר המרכזית.
2. אני אוסר ﬠל אנשים אלה, לבקר בבתי-הקולנוע בסקופיה בימי חג ובימי ראשון, חמישי, שישי ושבת.
3. אני אוסר עליהם להשתתף בריקודים.
4. אני אוסר עליהם להיכנס לגן-הﬠיר בימי ראשון ובחגים, ובכל יום לאחר שﬠה 4 אחרי-הצהריים בחורף, ולאחר שﬠה 6 אחרי-הצהריים בקיץ.
5. אני אוסר ﬠליהם לבקר בבית-הקברות הצבאי ובחוף הרחצה העירוניּ.
6. אני אוסר ﬠליהם ללכת ברחובות העיר הראשיים.
7. אני אוסר ﬠליהם לבקר בתיאטרון בימי ראשון.

בו ביום פירסם זאכארייב גם השלמה לאותה הוראה:

1. אני אוסר על אנשים הﬠונדים מגן־דוד להיכנס לכל בתי-המלון בסקופיה, למעט המלונות 'סופיה', 'קרושבו' ׳לובטש׳ ו'חמס-ונטו', שבהם רשאים הם לבקר אחת לשישה חודשים…
2. אני אוסר ﬠל אנשים אלה להסתתר במקלטים ציבוריים בזמן הפצצות.

ב-21 בינואר 1943 הודיע ראדמאכר מברלין לבקרלה. כי נציגו של אייכמן, אוברשטורמפיהרר תיאודור דאנקר יניﬠ לסופיה באותו יום בשׂﬠה 2 אחרי-הצהריים. תפקידו הﬠיקרי של הנציג המיוחד מטﬠם הגּסטאפו היה לזרז את הגירוש. ﬠם זה נותרה ﬠדיין פתוחה שאלת המימון של הוצאות המשלוחים. ב-22 בינואר הציע בקרלה, כי 'כיון שרכושם של היהודים המגורשים יישאר בבולגריה, והרייך מספק סכומי-כסף ניכרים, מוטל על בולגריה להשתתף גם היא בהוצאות'. בסופו של דבר נתן שר החוץ הבולגרי פופוב את הסכמתו לכך, ש׳ממשלת בולגריה תשלם סכום כולל'; גובה הסכום ייקבﬠ בהזדמנות אחרת. לכך נודﬠה חשיבות משנית בלבד. נושא אחר, חשוב הרבה יותר, עמר להכרעה באותו יום. כפי שאנו למדים ממברק שבו הודיע פופוב: 'רק יהודים ממקדוניה ומתראקיה באים בחשבון כמועמדים לגירוש'. כלומר – מתושבי 'השטחים ששוחררו לא מכבר', כפי שכינו הבולגרים את השטחים הכבושים על-ידם במקדוניה ובתראקיה.

הדיון המעשי הראשון בשאלת גירושם של יהודי מקדוניה נוהל על-ידי בקרלה ושר הפנים הבולגרי גברובסקי. הם הסכימו, כללית, שבולגריה תשלח משלוח ראשון של 20,000 יהודים. 14,000 מן 'השטחים ששוחררו לא־מכבר' ו־6,000 מבולגריה גופא. הושגה הסכמה בדבר חתימה על הצהרות כתובות במועד מאוחר יותר. המשך הדיון ﬠתיד היה להתנהל באמצעות הנציג הגרמני דאנקר.

ב-2 בפברואר 1943 נפגש דאנקר, שאליו התלווה הנספח לﬠנייני משטרה בשגרירות הגרמנית, הופמן, ﬠם בלב, והשניים הסכימו כי:

1. הרייך מוכן לקבל את היהודים בבולגריה.
2. מספר המוﬠמדים לגירוש ייקבﬠ מראש.
3. הגירוש יחל בראשית חודש מארס.
4. היהודים יימסרו לירי השלטונות הגרמניים במקומות מסוימים שﬠליהם יוסכם.
5. מן הרגﬠ שבו יקבלו השלטונות הצבאיים הגרמניים את היהודים הם לא ייחשבו עוד לאזרחים בולגרים, במידה שהיו כאלה בעבר, והדאגה להם שוב לא תהא מוטלת על שלטונות בולגריה.
6. היהודים ירוכזו במחנות ארעיים ליד תחנות-רכבת.
7. היהודים יורשו לקחת ﬠמהם רק בגדים ומזון לנסיﬠה של 15-10 יום.
8. המצוד אחר היהודים ייﬠרך במפתיע, כדי למנוﬠ בריחות.

בהקשר להסכם זה מסר בלב את הצﬠותיו לגברובסקי: 'שיתוף-פעולה בין המשטרה והצבא חיוני לצורך ריכוזם של היהודים. יש להסביר להם שﬠומדים להעבירם לאזור אחר בתוך בולגריה, ולא לגלות להם שﬠתידים למוסרם לידי הגרמנים. לאחר גירושם יועברו נכסיהם לאוצר המדינה.

למחרת שלח בלב שדרים לפקודיו בכל רחבי מקדוניה והורה להם להכין רשימות של כל התושבים היהודים. ברשימות יפורטו שמות כל בני-המשפחה, מינם, מקצוﬠם וכתובתם.
עותק אחד יישלח לקומיסאריאט לבעיות יהודיות בסופיה לא יאוחר מ-9 בפברואר. ב-20 בפברואר חיבר סטטיסטיקן הקומיסאריאט לבעיות יהודיות רשימה כוללת של יהודי מקדוניה ותראקיה.

במקביל הוצאו הוראות להשלמת חיסולם הסופי של העסקים היהודים. הוראה מ-12 בפברואר 1943, שפורסמה מטﬠם מיופה-הכוח של הקומיסאריאט לבעיות יהודיות בסקופיה, תבעה חיסול מהיר של כל בתי המלאכה. עד ראשית מארס, לכל המאוחר חויבו כל בﬠלי-המלאכה היהודים לﬠזוב את בתי־המלאכה ולהשאיר במקום את כלי העבודה והמכונות. התמורה שיקבלו תמורת חיסול מהיר זה תופקד בחשבונות הבנק הסגורים. עד 3 במארס 1943 חוייב כל יהודי להמציא אישור ﬠל הסגירה והצהרה של הבנק בדבר הכסף שהופקד בחשבון. בארכיונים בסקופיה שמורים אלפי דינים וחשבונות מסוג זה, בהם מופיﬠ שוויים האמיתי של כלי העבודה והמחיר שבו נמכרו. להלן דוגמאות אחדות:
יﬠקב באטי כהן מכר את רכושו, שכלל כלים בשווי 67,000 לוות, תמורת 7,000 לוות, והפקיד את התמורה בחשבון מס' 212.
אנה מושון צרפתי: כלים בשווי 40,850 לוות נמכרו תמורת 12,000 לוות. היא לא הפקידה את הכסף בחשבון-חסכון, אלא הוציאה אותו.
שבתאי יצחק לוי מכר רכוש בשווי 52,000 לוות תמורת 7,000 לוות והפקיר את הכסף בחשבון מס' 580.
יﬠקב ניסים לזר, חייט במקצוﬠו, מכר את נכסיו ששווים 4,800 לוות, במחיר 200 לוות, שאותם הוציא לפרנסת משפחתו.
רבקה ברכה מנטש לא הצליחה למכור את רכושה, ששוויו היה 32,000 לוות, לפני 1 במארס, ולפיכך הוא הוחרם לטובה המדינה.
הדוגמאות הללו מלמדות, כי היו גם יהודים ﬠניים, אשר לא יכלו לﬠמוד בדרישות. הכסף אשר התקבל מן הכלים והמכשירים שנמכרו, הוצא לפרנסת המשפחה.
ב־22 בפברואר 1943 נחתם הסכם סופי בין גרמניה ובולגריה. השיחות הממושכות הסתיימו בגזר־דין מוות ﬠל יהודי האזורים 'החדשים'. דאנקר ובלב חתמו ﬠל 'ההסכם לגירוש 20,000 יהודים לאזורים הגרמניים במזרח'. במספר זה נכללו, כאמור, כ-6,000 יהודים מבולגריה גופא. גירושם של אלה נמנﬠ בזכות התערבותם של חוגים מקרב העם הבולגרי, ובהם אנשי כנסייה, מדינאים ובני משפחת המלוכה. ההסכם כלל פרטים הנוגﬠים לארגון מחנות-הריכוז ולשיטות איסופם וגירושם של היהודים ממקדוניה ומן האזור האגאי. נביא כאן קטﬠ ממסמך זה, שחשיבותו מכרﬠת:

לאחר שהממשלה תאשר הסכם זה, יחל גירושם של 20,000 יהודים מבלי שים לב לגילם או למינם. הרייך מוכן לקבלם בשטחים המזרחיים. משרד הפנים הבולגרי חייב לוודא שהמשלוחים כוללים יהודים בלבד….יאסר עליהם לשאת נשק, כלים, מטבﬠ-חוץ, מתכות יקרות ודומיהם… לקראת כל אחד מהמשלוחים יוכנו רשימות. שני הﬠתקים יימסרו ליחידה הצבאית הגרמנית אשר תקבל את המשלוח, והﬠתק אחד יישלח לשגריר הגרמני בסופיה. היחידה הגרמנית תקבל ככל הנראה לידיה את המשלוח בתחנה הראשונה. בשום מקרה לא תהא ממשלת בולגריה רשאית לתבוע את החזרתם של היהודים שפונו.

מייד לאחר חתימת המסמך הוחל בהכנות לקראת הגירוש, מבלי להמתין לאישור רשמי של ממשלת בולגריה. זאכארי ולקוב נתמנה למפקד המבצע בכל מקדוניה, פיו דראגאנוב (Draganov) וזאכארייב נתמנו כאחראים למחוז סקופיה, וסטוימנוב (Stoimenov) נתמנה כאחראי למחוז ביטולה. הוכנו תכניות מפורטות, ששונו חדשות לבקרים בשל הצורך להשלים בדחיפות את הגירושים. ראשיתן בהתאמת המבנים ליעדם- מחנות־ריכוז ארעיים. לשם כך חוברו תקנונים לארגון הגירושים. בראש כל מחנה צריך היה לﬠמוד מפקד; לצדו אמורים היו לשמש נציגים מטﬠם הסניף המקומי של הקומיסאריאט לבעיות יהודיות, פקידים, ואנשי משטרה.
ב-2 במארס 1943 אישרה הממשלה את ההסכם שנחתם ב־22 בפברואר ובאותה ישיבה גם הוחלט:

1. נכסי המקרקﬠין של כל היהודים אשר יגורשו מו המדינה , יוחרמו…
2. נכסים אחרים של היהודים אשר יגורשו, יימכרו במכירה פומבית ﬠל-ידי הקומיסאריאט לבעיוח יהודיות בסקופיה. הפדיון יופקד בחשבון הבנק של הבﬠלים הקודמים (אם זהותו איננה ידוﬠה – בחשבונה של 'קרן הקהילות היהודיות׳(.
3. רכוש הקהילות היהודיות ומוסדות תרבות ודת יהודיים מקומיים יוחרם ויועבר לפיקוחן של המוﬠצות המקומיות.

בעקבות ההחלטה לשלול את האזרחות הבולגריח מכל היהודים ﬠל-פי מוצאם, והציפייה לקראת גירושם מן המדינה, חדלה בולגריה להתﬠניין בגורל המגורשים.
בפגישה בה הוכרﬠ גורלם של יהודי מקדוניה ותראקיה, נכחו בין השאר פילוב, גברובסקי, בוריס יוצוב (Yotsov) וניקולה זאכארייב. נקבﬠ, שאין לפרסם החלטה זו בﬠיתון הרשמי, כדי להסתירה מידיעת הציבור. במהלך אותה פגישה התקבלה החלטה נוספת:
כל בני־האדם שﬠבודתם קשורה בגירושיםְ יגויסו. דרישתה התקיפה של ממשלת גרמניה, שבולגריה תשלול את אזרחותם של היהודים המגורשים וחנﬠר את חוצנה מהם, היתה צריכה לכל הפחות לﬠורר את חשדם של בית-המשפט הﬠליון הבולגרי וממשלת בולגריה, שיהודים אלה עומדים להירצח. יתר על כן, ממשלת בולגריה קיבלה חוק אשר קבﬠ. כי 'כל האזרחים היוגוסלבים והיוונים המתגוררים בשטחים ששוחררו זה מקרוב, יהיו לאזרחים בולגרים'. במארס 1943 נוסף לחוק זה הסייג הבא: 'הוראה זו אינה מתייחסת לאנשים ממוצא יהודי'.
יהודים רבים ניסו לﬠזוב את הארץ באותם ימי-פורﬠנות, אך הצליחו בכך רק אזרחי מדינות זרות, כמו איטליה או ספרד, וגם הם נתקלו בקשיים מרובים במאמציהם לקבל אשרות יציאה. רובם ﬠברו לאזורים שהיו כבושים בידי איטליה, כמו אלבניה, בהם לא פגﬠו ביהודים. כדי לקבל אשרות-יציאה נדרשו להוכיח כי הינם אזרחי־חוץ, כי ﬠנייניהם הכספײם מוסדרים וכי נשמﬠו להוראות סﬠיף 26 של 'החוק להגנת האומה'. מרוששים וחסרי-כל, הורשו יהודים אלה לצאת את מקדוניה.

ביום 11במארס 1943, בשעה שתיים לפנות בוקר, התכנסו כמה מאות אנשים 'מהימנים' במיפקדות המשטרה של סקופיה, ביטולה ושטיפ. תפקידם היה לפנות את היהודים ולשלחם למחנות-המוות. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו היום נאספו מאות ﬠגלות לפני בנייני המשטרה. כל הﬠגלונים בﬠרים אלו גויסו ונצטוו לשוב ולהתייצב ﬠם ﬠגלותיהם בשﬠה שתיים. הם נוﬠדו להוביל את מטﬠן המגורשים ואת החולים. מארגני הגירוש פירסמו הוראות דקדקניות:

היהודים ייאספו מבתיהם ﬠל-פי רשימות מוכנות מראש, שיימסרו אחר-כך למפקדת המחנה. חוליות קטנות של שוטרים ילכו לבתיהם של היהודים, ירכזו את האנשים וישלחו אותם למחנות. לכל חוליה יימסרו כרטיסים נקובים כמספר המשפחות המיועדות לאיסוף, ובהם יופיﬠ שמו הפרטי ושם המשפחה של ראש-משפחה, הרחוב ומספר הבית. כמו-כך תקבל כל חוליה חוט, שבו יוצמדו מפתחות הבית לכרטיס המתאים.

השוטרים נצטוו לשכנﬠ את היהודים, כי ﬠומדים להﬠבירם זמנית לאזורים אחרים בבולגריה, וכי ﬠם תום המלחמה ישובו לבתיהם, ובמיוחד שהם נוטלים מן המגורשים את כל הכסף והתכשיטים למשמרת, 'לﬠתות צרה'. משﬠזבה משפחה את דירתה, בדק אותה שוטר כדי לוודא שכל בני המשפחה אכן פונו, שכל החלונות והדלתות ננﬠלו ושהאש כובתה. אחר-כך היה עליו לערוך חיפוש בכל הדירה אחר מסתתרים. פרטים בקשר לנﬠדרים צוינו ברשימה. לראש כל חוליה ניתנה שעווה אדומה וחותם, כדי לחתום את הרשימות. כמחנה-ריכוז זמני שימשו בניני חברת הטבק הממשלתית בסקופיה, מחנה זה שימש לריכוזם של יהודי סקופיה וביטולה.
ימים אחדים לפני 11 במארס תוגברו המשמרות בגבול האלבני ,כדי למנוע בריחות. שלטונות בולגריה שיערו, כי היהודים ידעו את הצפוי להם. ואכן, היו אנשים שדבר הגירושים גונב לידיעתם, אולם רוב הציבור לא האמין בשמועות. ﬠל כך אנו למדים מן הדיו־וחשבון של פפו משה אלאלוף:

בתור מזכיר הקהילה היהודית קיימתי קשר יום-יומי ﬠם תליין היהודים איוואן זאכארייב. הוא האשים אותנו, יהודי סקופיה, בגלוי בהפגנת אהדתנו לצבא האדום ושׁמחתנו בנצחונותיו… ידﬠתי שימים אחדים לפני הגירוש בא לכאן בלב וקיים החייעצות ﬠם ראשי הפאשיסטים והאנטישמים המקומיים. ד"ר טומא פטרוב חזר ואמר שלא יקחו אותנו למקום רחוק, וכי המחנה יימצא בתחומי העיר סקופיה. ב־8 במארס 1943 נכנס למשרדי מזכיר העיר ז'לזקוב ואמר לי שאני וראש הקהילה היהודית ניאסר. מכיוון שאנו יודעים כי ﬠומדיּם לכלוא את היהודים במחנה, ובאופן זה תיּמנע בריחתם של שאר היהודים. ואז אמר לי ז'לוקוב: 'ברח מכאן, בתוך ימים ספורים יושמו כל היהודים במחנה־הסגר'. בו בלילה הודﬠנו את הדבר לכמה מחברינו וברחנו לאלבניה.

לא רק בסקופיה לבדה, גם בערים האחרות נודﬠו ההכנות למקצת היהודים. אולם הם החליטו לא לברוח, בראש וראשונה משום שהﬠדיפו להישאר ﬠם בני־משפחותיהם גם בעת צרה, אך גם משום שלא שיערו מה מצפה להם.
ב-11 במארס, בשﬠה 3 לפנות בוקר, כיתרו כוחות-צבא בולגריים את הﬠיר סקופיה. בכל הרחובות הוצבו חיילים חמושים במרחק של 10 מטרים זה מזה, ומנﬠו מן האנשים לצאת מבתיהם. התושבים היו כבר רגילים לכך מפני שבעבר אירﬠו מקרים של הטלת הסגר.

כאמור, המצוד במחוז סקופיה נעשה בפיקודם של פיו דראגאנוב ואיוואן זאכארייב. נניח לﬠדי-הראייה ולניצולים המעטים לספר את אשר התרחש אחר-כך. להלן הדין-וחשבון של חזקיה פיאדה:
היתה לנו תחושה מוקדמת לגבי הצרה המתרגשת עלינו, וישנו בבגדינו. בבוקר שמﬠנו שהﬠיר נתונה בהסגר. לא נשמﬠ רחש, מלבד ההד הﬠמום של מגפי השוטרים. כלבים יללו, כאילו ניבאו את האסון. שני שוטרים חמושים, ובﬠקבותיהם שלושה סוכני-משטרה, פרצו את הדלת וקראו בקול: ׳זהב, תכשיטים, שעונים ושאר חפצי-ערך ﬠליכם לקחת עמכם, על כל צרה שלא תבוא'. 'הדרך ארוכה', אמר אחד השוטרים. ברחוב המתינה לנו ﬠגלת-משא, ובה כבר ישבו משפחות אחדות… רעדנו מפחד ומקור. הכול הביטו זה בזה, כאילו לא ישובו ﬠוד להתראות. בחצר הבניין של חברת הטבק הממשלתית הוצבו כמה שולחנות, ומאחוריהם ישבו סוכני-חרש ושוטרים. על השולחנות נערמו תכשיטים, זהב, שעונים וכדומה. כיסיהם של הסוכנים תפחו. אנו הנחנו שם כל שהיה ﬠמנו, אחד הסוכנים הניח מספר חפצים בﬠרימה ורשם אותם בפנקס. את הנותרים טמן בכיסו. 'היכן הכסף? הכסף, הזהב, הכול החוצה, אם אמצא דבר-מה אירה בך כבכלב', צﬠק הסוכן. הסתכלתי לﬠבר החדר השני וראיתי כיצד סוכן תולש את התכשיטים מגופן של אשתי וחמותי. הם חיפשו בכל מקום על גופנו. איזו השפלה! סביב לחצר הבניין של חברת הטבק הממשלתית סבבו שוטרים רכובים ﬠל סוסים.

ברטה ומיקו נח מסקופיה מתארים את מאורﬠות אותו יום במלים אלה:
שלושה סוכני-חרש ושני שוטרים במדים, נושאי נשק, נכנסו פנימה. אחר מהם פסﬠ לפני האחרים, שלף רשימה. והחל קורא בשמותינו. היה זה כנראה ראש החוליה. הוא הביט לעברנו בהתרסה ובאיבה: 'אני מקציב לכם עשר דקות כדי להתכונן ולקחת מﬠט אוכל'. נקל לתאר את האימה שאחזה בנו. הפחד הוציאנו מדעתנו… זכור לי כיצד אמא הניחה שוב ושוב בגדים וחפצים אחרים בידינו, ואנו שמטנו אותם. 'חמש דקות ליציאה. ארבע, שלוש… בכניסה לבית ניצבה ﬠגלה ובתוכה הנחנו את החפצים. אחר-כך התיישבה אימי בפנים. הרחובות היו ריקים. פה ושם ניתן לראות חייל חמוש או ראש מסוקרן המציץ מן הבתים הסמוכים. שאלנו את הסוכנים לאן לוקחים אותנו. הם השיבו 'אל חברת הטבק הממשלתית', וניסו לשכנﬠ אותנו שלא יאונה לנו כל רע. בינתיים פגשנו ﬠגלות נוספות בדרך. ליד שער חברת הטבק הממשלתית השתרך תור. היה זה מחזה מדכא. הﬠגלות היו ﬠמוסות במטﬠן, בקשישים. ובחולים. אחריהן צﬠדו שאר בני המשפחה ברגל. האמהות לא יכלו להרגיע את הילדים המייללים מפני שהן ﬠצמן בכו. בחצר נﬠרכה בדיקה. הם לקחו הכול: מזון, סבונים, תרופות… הם אילצו את האנשים לﬠמוד במﬠרומיהם.

ﬠל הגירוש הﬠיד מפקד המשטרה בסקופיה, אסן גיאורגייב בוגדאנוב (Bogdanov) בחקירה משפטית שנערכה אחרי המלחמה:
בראשית מארס 1943 זומנתי אל ראש המחוז, ראב (Raev). במשרדו ראיתי אחד מאנשי הקומיסאריאט לבעיות יהודיות בסופיה, פיו דראגאנוב שמו. נכחו גם מפקד הארמיה החמישית הגנראל בוידב (Boydev) וגנראל פופ דימיטרוב (Pop Dimitrov). דראגאנוב הסביר שהתקבלה החלטה סודית של ממשלת בולגריה המתייחסת לגירוש יהודי מקדוניה, וכי הוטל עליו לארגן את הגירוש. העיר תושם בהסגר והיהודים יובאו אל מחסני הטבק.

סטולו אנטונוב כריסטוב (Kristov)ראש מדור B במשטרת הבטחון בסקופיה סיפר לאחר המלחמה לחוקרים המקדונים:
במארס 1943 קיבלנו פקודה מסופיה להכין תוכנית למﬠצרם של היהודים ולמסירתם לידי השלטונות הצבאיים הגרמנים. נערך מצוד, והאנשים נכלאו בבנייני מחסן הטבק. כל חפצי-הערך שלהם נלקחו מהם. כמה מאנשי הביטחון, קצינים שוטרים וחײלים, שׁﬠרכו את המעצרים, נטלו לעצמם חלק מאותם חפצי-ערך.

ﬠם זה נמצאו, כאמור, אנשים שהצליחו להימלט אל מעבר לגבול, לאלבניה או לקוסובו. ב-2 באפריל 1943 הורה בלב לחקור מתי וכיצד ﬠזבו יהודים אלה את סקופיה. זאכארייב הסביר במכתב מ-13 באפריל 1943, כי רק 11 איש ברחו קודם למעצרים, וכי לא ידוע מה עלה בגורלם. למרות הביצוﬠ הקפדני של הגירושים, ידוע על אנשים אשר הצליחו לחמוק. מי שהיה אז ההּגמון הקאתולי של סקופיה, סמיליאן צ'קאדה ((Cekada הסתיר שלושה ילדים, שתי ילדות, מבוגר ונﬠר בכנסייה הקאתולית. הוא האכיל אותם במשך זמן-מה, שלח אותם לפנימייה קאתולית בקרואטיה ושם הם גדלו. אלכסנדר טודורוב ((Todorov חשמלאי מסקופיה, היה שותפו של אהרן בכר. ב־10 במארס נודﬠ לבכר הגורל הצפוי ליהודים והוא רצה להציל, לפחות, את בתו בטי בת השלוש. הוא השאיר אותה אצל ידידו ושותפו טודורוב. במשך כל תקופת הכיבוש טיפל טודורוב בבטי הקטנה והסתירה מפני השכנים. היום היא חיה בישראל. ד“ר חדז'י מיטרוב ((Mitrov ואשתו פאנדורה הסתירו את משפחת משה פראנסיס ((Frances. בין 15 ו־30 במארס 1943 חיפשה המשטרה הבולגרית אחר רודי קונפינו (Konfino) בן הﬠשר כדי לכולאו במחנה. היה ברור להם, שהילד הוסתר אצל משפחה מקדונית.

בראש המצוד אחר היהודים בביטולה ﬠמדו קיריל סטוימנוב ((Stoimenov, גיאורג דז׳אמבאדוב ((Dzambazov וגנראל מארינוב. 793 משפחות, 3,351 נפשות בסך־הכל, שולחו מביטולה באותו יום. הרובﬠ היהודי נחלק ל־20 יחידות. על כל יחידה הופקדה חוליה שהיתה מורכבת מקצין-משטרה, מורה, חמישה שוטרים ושישה חיילים. ב-11 במארס 1943,
בשתיים לפנות בוקר, נאספו כל בﬠלי התפקידים במבצﬠ הגירוש במטה המשטרה. עד-מהרה חסמה המשטרה את הרחובות ונאסרה כל תנוﬠה בהם. בין חמש לשש נצטוו היהודים להתכונן בתוך שﬠה. בשעה שבﬠ הם ﬠזבו את בתיהם והובאו, מלווים בשוטרים לנקודת האיסוף. אחר־כך הוצעדו לﬠבר תחנת-הרכבת. ושם נערך חיפוש על גופם ונלקחו מהם כל חפצי-הערך. הקור היה ﬠז ושלג ירד. לתחנת־הרכבת הגיﬠה משאית ובה שישה יהודים חולים מבית־החולים, שניים מהם נותחו כמה ימים לפני-כן.

אלברט צרפתי מביטולה מספר:
הם הﬠמיסו אותנו ואת המטﬠן על קרונות־המשא, שישים איש בכל קרון, אנשים רבים עמדו, לא היו מים. הילדים בכו… אישה כרﬠה ללדת… בלא ﬠזרה רפואית. בחצות הגﬠנו לסקופיה. הלילה היה חשוך. הקרונות נפתחו ובחשכה דחפו אותנו לתוך שני מבנים גדולים. לרכבת שלנו צורפו שלושה קרונות ﬠם יהודים משטיפ. כושלים גיששנו דרכנו באפלה, כשאנו מושכים אחרינו את המטﬠן, הילדים, הקשישים והחולים, תוך שהחיילים הבולגרים מכים אותנו ללא הרף. כך נדחסנו לתוך הּבניין. ﬠם הזריחה הבנו שאנו נמצאים בסקופיה, בבנייני חברת הטבק הממשלתית, וכי כל יהודי מקדוניה רוכזו שם באותו יום.

מפקח משרד הבטחון בביטולה, ואסיל גיאורגייב ואסילב שיחזר לפני החוקרים המקדונים את ההתרחשויות הבאות: 'מפקד המשרד המחוזי הורה לי להכין תכנית לﬠוצר בביטולה. חילקתי את העיר לחמישים יחידות. הלכנו ביחד לראות את הגנראל מארינוב, מפקד האוגדה. אף הוא עשה את המוטל ﬠליו, דהיינו, הוא קבﬠ כמה חיילים יוקצו לביצוﬠ העוצר'.

בראש המבצﬠ של ריכוז יהודי שטיפ ﬠמדו סטויאן כריסטוב באכוואנדז'ייב ואיגנאט אטנאסוב מוסטוב ראש המשטרה. הרובע היהודי נחסם בארבﬠ לפנות בוקר. עשר חוליות של שוטרים וסוכנים הודיﬠו למשפחות, שﬠליהן להיות מוכנות עד שﬠה שש, וציוו ﬠליהן להביא ﬠמהן את כל חפצי-הﬠרך. בשש בבוקר נחתמו הדירות, והמשפחות הובלו אל הכיכר. שם הוﬠמסו האנשים והמטﬠן על משאיות, שהובילו אותם אל תחנת-הרכבת, המרוחקת כ־3 ק"מ מן הﬠיר. בתחנת-הרכבת נﬠרך חיפוש יסודי, שארך חמש שﬠות, ונלקחו מן היהודים כל חפצי-הערך. היהודים הוﬠמסו על 14 קרונות, 40 איש בכל קרון, תחת מישמר של 21 שוטרים מוולס (Veles) והרכבת עזבה את התחנה ב־5:48 אחרי-הצהריים. בדרך חוברו הקרונות אל הרכבת שיצאה מביטולה, ויהודי שטיפ וביטולה הגיﬠו יחד לסקופיה בחצות. משטיפ נכללו במשלוח זה 131 משפחות, שמנו 551 נפש. בשאר ערי מקדוניה, שמספר תושביהן היהודים היה קטן, לא הוטל הסגר, אלא הסתפקו בתפיסת המשפחות ושליחתן לסקופיה.

זאכארי ולקוב, שהיה אחראי ﬠל מﬠצרם של היהודים מכל רחבי מקדוניה, ביקר בסקופיה ובביטולה בין 16 ל־21 בפברואר כדי לאתר שטח מתאים למחנה. אף-ﬠל-פי שבתחילה תכננו שני מחנות, בסקופיה ובביטולה, הרי שﬠקב לחצם של הגרמנים על ממשלת בולגריה להקדים את מסירת היהודים, בוטלה התכנית להקמת המחנה השני. זאכארייב הורה להסתפק במחנה אחד בלבד, והחליט שהמקום המתאים ביותר הוא מבני חברת הטבק הממשלתית בסקופיה. ימים אחדים לפני 11 במארס 1943 הוחל בהתאמת מבנים אלה ליﬠדם, בהוצאה כוללת של 1,264,609 לוות. המבצﬠ התנהל בסודיות מירבית. איש לא ידﬠ עליו מראש, ואף הנהלת חברת הטבק לא שיערה את הסיבה לשׁיפוצים.

מפקד המחנה היה פיו דראגאנוב, ולצדו פעלו מספר ניכר של מפקדים, שוטרים, סוכנים, שומרים, חיילים וצוותי מנהל ותברואה. צוותים אלה מונו באופן אישי על-ידי דראגאנוב.
על-פי חוקי המחנה, נאסר על העצירים לדבר עם אנשים מחוץ למחנה או להתראות ﬠמם. רופאים מבחוץ לא הורשו להיכנס פנימה. החולים נבדקו על־ידי רופאים יהודים, שהיו אף הם עצירים. ההליכה לשירותים אורגנה בקבוצות ותחת שמירה. נאסר על העצירים לעשן, לעסוק במשחקים, לקרוא עיתוניםְ לשתות משקאות חריפים, לקבל מזון מחוץ למחנה, להביט בעד החלונות, לכתוב זה לזה, לעבור מחדר לחדר. בחדרים הוצבו מיטות עשויות קרשים. היו רק חמישה־עשר חדרי־שירותים עבור 8,000 איש, ולכן תמיד היה שם תור.

אלנה ליאו יצחק, רופאה מביטולה ששהתה במחנה, סיפרה:
היו שם יותר מחמש-מאות איש בחדר… הגענו לסקופיה בחצות ונכלאנו בבנייני חברת הטבק הממשלתית. למחרת הוחזקנו אנו ויהודי שטיפ בתוך המבנה, מכיוון שהחיפוש, או מוטב לומר הביזה, של האנשים מסקופיה טרם הסתיימה, מכיוון שהאנשים שהו יום שלם בקרונות-משא ולמחרת בבניין בלא שירותים, הם נאלצו לעשות את צרכיהם בפינות החדר. הסרחון הפך עד־מהרה בלתי־נסבל… כשאנשים אחרים הציצו מן החלון ירה שוטר ברובהו. ב-13 במארס נפתחו הדלתות והניחו לנו ללכת לשירותים… 500 איש צריכים היו להגיע לשירותים ולהביא מים בתוך מחצית השעה… יותר ממחציתם לא הספיקו לעשות זאת… הוציאו אותנו מהחדרים אחת ליום, חדר אחר חדר ולזמן כה קצר, ער שרבים מבין החלשים, החולים או הנכים לא הצליחו כלל לרדת במדרגות. הרעב השתולל… רק ביום החמישי התקינה מפקדת המחנה מטבח, אך הסירים לא הספיקו עבור למעלה מ־7,000 איש. המזון חולק פעם ביום, מ־11.00 בבוקר ﬠד 5.00 אחרי־הצהריים. המנות כללו 250 גרם לחם ונזיר שעועית או אורז… חולק גם בשר מעושן מקולקל, שלמרות הרעב לא ניתן לאוכלו. מספר הצלחות לא הספיק אף לחמישית האנשים, ועל-כן נאלצו כמה אנשים לאכול מצלחת אחת. באמתלה של חיפוש אחר כסף, זהב ומטבע זר שהוסתר, כביכול, הם אילצו אותנו, בסאדיזם, להתפשט… הם לקחו את חיתולי התינוקות. כשמצאו דבר-מה, היכו את האיש. אחד ממפקדי המשטרה היכה אותנו יותר מחבריו. כינינו אותו 'טארטאר', מכיוון שהיה טיפוס מונגולי וסאדיסט מאין כמוהו. משך היום הוא התהלך במחנה עם שוט גדול והיכה ללא הבחנה – ילדים, נשים, חולים וקשישים. לאחר שחבט בנו בשוט כדי שניכנס לבניין, נהג לעמוד בחצר ולצחוק. אותו שוטר מכר לנו בסתר לחם, שימורים ודברים אחרים במחירים מדהימים. כך, למשל, גבה תמורת כיכר לחם שמחירה 16 לוות, 500 לוות. אמהות רבות פסק חלבן מחמת הפחד ולא יכלו להניק את תינוקותיהן. כעבור ימים אחדים ניתנה הוראה כללית לספק חלב עבור התינוקות, אולם השוטרים והסוכנים שתו אותו. לא הותירו לנו אף חפיסת אספירין אחת. בימים הראשׁונים הירשו לקחת חולים במצב קשה ונשים שﬠמדו ללדת לבית -חולים, אולם כשהתקרב מועד המשלוח הם הוחזרו למחנה בין אם נרפאו ובין אם לאו.

וכך נאמר בﬠדותו של מיקו נח מסקופיה:
מחסני הטבק נבחרו כמקום המחנה. היו שם כמה בניינים גדולים, חצר גדולה וגדר-ﬠץ גבוהה. קרונות המשא הגיﬠו אל הסככה, המטﬠן הושלך פנימה והן שבו כדי להביא מטﬠן אחר. מי שנכנס פנימה שוב לא יכול היה לצאת. הנשים נבדקו בתוך הסככה והגברים – מחוצה לה. אף שהיה זה חודש מארס, שרר קור ﬠז. הם לקחו הכול: מזון, סבון, תרופות, סכינים, מספריים, כלי-מיטה, בגדים, כסף ותכשיטים. בחצר עמדו האנשים ﬠירומים… אני זוכר כיצר חתכו את הכרים והנוצות התﬠופפו לכל עבר. במו ﬠינינו ראינו אותם מסירים מאנשים את נﬠליהם, כאשר אלה מצאו חן בעיניהם.

בﬠדותו של בורו וארון, רופא מסקופיה, נאמר:
ב-11 במארס 1943 רוכזו כל יהודי סקופיה במחנה. אחר-כך שוחררו רק רופאים, רוקחים ובﬠלי אזרחות ספרדית ﬠם בני־משפחותיהם – מאה וﬠשרים איש בסך־הכול. מן המחנות בגרמניה לא חזר איש. משהחלו הכובשים הבולגרים בהכנות למﬠצרם של היהודים וכליאתם במחנה, ברחו מאה וחמישים איש לאלבניה, ואלה כולם שבו… המצוקה במחנה היתה מחרידה. מאות בני-אדם נדחסו לתוך מחסן הטבק, וסרחון ﬠז של טבק ושל זוהמה שררו שם. מבוגרים רבים שבריאותם היתה רופפת, חלו מייד בתחילה. לא חלף יום בלי שמישהו מת. המזון היה פסולת. לא נעשה כל מאמץ לשמור ﬠל נקיון המגורים. לרשותם… עמדו רק חדרי-שירותים יחידים. השומרים היו גסים ביותר, חייתיים. היחס אלינו היה גרוﬠ מלבעלי חיים. רק אנו, הרופאים, ﬠבדנו מבוקר ﬠד ﬠרב. חיסנו את אחינו היהודים.

חובספ אוגופ בויאדז'ין לא יהודי, שהגיש עזרה רפואית לﬠצורים, מסר את התיאור הבא:
בהיכנסנו למחנה וביציאתנו נﬠרך ﬠל גופנו חיפוש מדוקדק. מפקדת המחנה הורתה לשלוח את החולים קשה לבית-החולים אך עד מהרה הפסיקו גם זאת…התנאים במחנה היו נוראים. המחנה היה מלא סוכנים ושומרים גרמנים ובולגרים. שוטר בולגרי אחד החזיק בידו שוט ארוך והצליף ביהודים. שום נציג של 'הצלב האדום' לא ביקר במחנה.

אלברט צרפתי שברח מן המחנה בסקופיה העיד:
המחנה היה מוקף מכונות-ירייה. קו השמירה השני כלל שוטרים ﬠם מכונות-ירייה. בקו השלישי הוצבו פרשי־משטרה. מצדה החיצוני של הגדר שמר הצבא. כשנכנסנו לחדר, התגלה מחזה מחריד. האנשים פרשו סמרטוטים על הרצפה. נמצאו שם כמאתיים איש. האוויר היה מחניק. הילדים בכו… פינו מקום קטן למשפחתנו. פרשנו שמיכות והתיישבנו. ניסיתי לישון, כי עייפתי מן המסע. אך לא נרדמתי במשך כל הלילה. הילדים הקטנים לחשו. לא הורשינו לפתוח את החלונות. עם בוקר השכמתי קום והתחלתי לסקור את המחנה: חמישה בניינים גדולים בני ארבע קומות, והכול מוקף גדר-קרשים. בשני בניינים נמצאו יהודי סקופיה, בשניים אחרים יהודי ביטולה ושטיפ… בכל כניסות הבניינים ניצבו שוטרים שלא הניחו לנו לצאת. לפני הארוחה הרשו לנשים להביא מים ולבקר בשירותים. מפעם לפעם הרשו לאמהות של ילדים קטנים לכבס חיתולים. המסוכן שבכולם היה מפקד המשטרה, שהיה סאדיסט מאין כמוהו. הוא היכה ללא רחם צעירים וזקנים, נשים וילדים. אם מישהו דיבר בקול רם, או אם לא ענד מגן-דוד צהוב, הוא לקח אותו לבניין המחסנים והיכה אותו עד אובדן ההכרה. אחר-כך ערך אצלו חיפוש ונטל ממנו את כל חפציו. אנו כינינו שוטר זה 'הטארטאר צמא-הדם'. כולנו פחדנו ממנו ביותר. כשהנשים יצאו כדי להכין אוכל, נהג לדחוף את הסירים לתוך האש ולהכות את הנשים בצינור-גומי שרוחבו חמישה ס“מ ואורכו מטר אחד. מפקד־המחנה היה אזרח. מדי בוקר הגיע למחנה בכרכרה. שאלנו אותו: 'לאן תקחו אותנו?' והוא שיקר והשיב, שיובילו אותנו לשטחים הישנים (בולגריה שלפני המלחמה). תמיד התלווה אליו המפקד פנוב שהיה סחטן ערמומי מאין כמוהו. כל העת נהג לשקר ליהודים ולהבטיח שישחרר אותם, אם ימסרו לידיו סכום־כסף גדול. אחר-כך היה נוטל את כספם ומשאיר אותם במחנה. כעבור ימים אחדים החלו בחיפוש נוסף, קפדני ביותר. חדר אחרי חדר שלחו אותנו לחצר עם כל מטעננו. הם שדדו אותנו עד הפרוטה האחרונה. אם היו ברשותנו שני זוגות-נﬠליים, הם לקחו אחד. השאירו לנו רק את הבגדים שעל גופנו. אם אדם היה לבוש בבגדים נאים, חקרו אותו אם יש ברשותו כסף מוסתר. אחר-כך נהגו לגזור את בגדיו או לקצר את מכנסיו ואת מקטורנו במספריים, כשהם צוחקים בפניו. ראיתי מחזות מעוררי רחמים כגון אלה. הרב של שטיפ עבר חיפוש בכל חלקי גופו. לאחר שעינו אותו, הם קרעו את מעילו השחור לכל אורכו. הוא פרש הצדה ובכה, ואילו מעניו צחקו בקול. אך זה לא היה הגרוע מכול. ראיתי דברים נוראים מאלה. בחדר העזרה הראשונה הועסקו נערות כאחיות. השוטרים נטפלו אליהן, לקחו אותן למשרדים ועשו להן אינני יודע מה. הנערות שבו כשהן רועדות ודמעות בעיניהן. שאלתי אותן מה קרה, אך הן פחדו לספר לי. אולם הנערה ז׳אנה סיפרה לי, שאנסו אותה, ושהם יירו בה אם תגלה זאת לאדם כלשהו. כך עברו עלינו עשרה ימים ברעב ובעינויים. הכול היו חולים… החיים הפכו בלתי נסבלים.

כל התﬠודות והעדויות שהובאו לﬠיל, תואמות מכל הבחינות. אין ספק, שהחיים במחנה היו מחרידים, אולם העתיד היה גרוﬠ מזה. תנאי המחנה בסקופיה היו כה נוראים, ﬠד שבעת ביקורו במחנה, אף מפקד-המשטרה אסן בוגדאנוב אמר: 'איזה מראה נורא'. מחנה־הריכוז בבנייני חברת הטבק התקיים מ-11 ﬠד 29 במארס 1943. ﬠרב הגירוש למחנה־המוות טרבלינקה שוחררו האזרחים הזרים וכמעט כל הרופאים והרוקחים.
להלן מספרי האנשים ששוחררו, כפי שנשתמרו בידינו:

רופאים ובני־משפחתם הקרובים בדרגה ראשונה – 32 איש
רוקחים ובני־משפחתם הקרובים בדרגה ראשונה – 35 איש
בעלי אזרחות ספרדית ובני־משפחתם הקרובים בדרגה ראשונה – 74 איש
בﬠלי אזרחות אלבנית ובני־משפחתם הקרובים בדרגה ראשונה – 19 איש
בﬠלי אזרחות איטלקית ובני־משפחתם הקרובים בדרגה ראשונה – 5 איש
סך־הכול – 165 איש.

היהודים ששוחררו בזכות אזרחותם האיטלקית או האלבנית, 24 במספר, נצטוו לעזוב את תחומי בולגריה. חלקם גורש מו הארץ וחלקם ננטש בפרישטינה, שהיתה אז תחת כיבוש איטלקי. שם נתפסו מאוחר יותר בידי הגסטאפו 12 איש וגורשו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. ארבﬠה מהם נפטרו במחנה, ואילו שמונה הנותרים שבו למקדוניה אחרי כניﬠתה של גרמניה.

לבסוף נזכיר את האנשים שברחו מן המחנה. אלברט מושון ארואסטי, בן 36, היה עצור במחנה מ-11 עד 24 במארס 1943. בלילה שבין 23 ו־24 במארס ﬠלה בידו לברוח מן המחנה. הוא הסתתר בביתו של אפוסטול שומאנוב למשך 24 שעות ואחר-כך ברח לאורושוואטס (Uroshevats) שהיתה תחת כיבוש איטלקי. שם שהה עד לשחרור. אלברט צרפתי מביטולה ברח בלילה שבין 25 ר־26 במארס. בורח נוסף היה יוסף קמחי. מן המחנה ניצלו איפוא 168 איש בסך-הכול.

בקרב המדינאים ואנשי הכנסייה הבולגרים היו כאלה שניסו למנוﬠ את הגירוש. אמנם מאמציהם להציל את יהודי מקדוניה ותראקיה לא השתוו למה שﬠשו למען יהודי ארצם, אך אף-ﬠל-פי-כן מן הראוי לציינם.
ראש הכנסייה הבולגרית, המטרופוליט סטפאז מסופיה, שהה בראשית מארס 1943 ימים אחדים בעיירה דופניצה אליה הובאו יהודי תראקיה. יהודי העיר סיפרו לו על המתרחש וביקשו את התערבותו. בשובו ברכבת אל המנזר שבו שהה, ראה המטרופוליט במו ﬠיניו רכבת-מגורשים שהיתה בדרכה לטרבלינקה. הוא שיגר מברק למלך בוריס, בו דרש להקל את תנאי ההסﬠה של המגורשים, והציﬠ למנוﬠ את גירושם לפולין. המלך שלח אל סטפאן את מזכירו, שמסר כי בוריס קיבל את הבקשה ויﬠשה הכול כדי להקל את תנאי הנסיעה, אולם אין הוא יכול למנוע את גירושם מזרחה של יהודי תראקיה, מפני שכעת 'הם נמצאים בשליטה גרמנית'.
מיומנו של ראש ממשלת בולגריה באותה עת, פילוב, אנו למדים, כי המלך ﬠצמו הﬠלה בשיחה עמו את בעיית יהודי 'האזורים החדשים'. ב-11 במארס 1943, כלומר ביום תפיסתם של יהודי מקדוניה וכליאתם במחנות־המעבר, נפגש פילוב עם המלך ורשם ביומנו:
בשיחה עמו (עם המלך) עלתה שאלת היהודים מן השטחים החדשים, אותם ﬠומדים אנו להעביר. הוא הציע … להסדיר את העברתם לפלסטינה … אמרתי כי מאוחר מדי, מפני שהם יגורשו תוך מספר ימים. לשאלתו, להיכן הם נשלחים, עניתי – לפולניה. 'משמﬠ שהם הולכים אל מותם', אמר. הסברתי לו שהוא מגזים, ושהם (הגרמנים) ינצלו את כוח עבודתם, ממש כפי שעושים עם הפועלים שלנו הנשלחים (לגרמניה). הוא השיב, שהמצב שונה, מפני שכלפי היהודים מתנהגים בצורה בלתי־אנושית. השבתי, שבימינו אי-אפשר לדבר על אנושיות, כאשר בערים הגדולות מושמדות אוכלוסיות שלמות בלא רחמים.

ייתכן מאוד, כי נעשו ניסיונות נוספים למנוע את שילוחם של מגורשי מקדוניה ותראקיה, אך אלה אינם מתועדים.

כל היהודים ממחנה־הריכוז בסקופיה שולחו למחנה טרבלינקה שבפולין, ושם נרצחו עד האחרון שבהם. הגירוש נעשה בשלושה שלבים, אף שבתחילה תוכננו חמישה שלבים. הרכבת הראשונה יצאה מסקופיה ב-22 במארס 1943, בשעה 12:45. היא כללה 40 קרונות-משא. בכל קרון הוצבו חבית-מים קטנה ודליים אחדים לעשיית הצרכים. מספר הנוסעים ככל קרון, על מטענם, הגיע ל־80. מבוגר הורשה לקחת עמו 40 ק"ג מטען, וילד – 20 ק"ג. וכך תיאר עד-ראייה את המחזה:

המשלוח הראשון יצא ב-22 במארס 1943. יום קודם־לכן נבחרו כ-1,600 איש. חולק להם מזון לשבועיים – אחד ורבע ק"ג לחם. חצי ק"ג גבינה קשה, 2 ק"ג ריבה, 2 ק"ג צנימים וק"ג אחד בשר מעושן… אותו סירבו המגורשים לקחת (ככל הנראה מטעמי כשרות). ממש לפני היציאה הודיעו לפתע, שלמשלוח יצורפו 800 איש נוספים. מכיוון שהרכבת כבר עמדה לצאת, דחפו אנשים לתוך הקרונות מבלי שיהיה סיפק בידם להצטייד במזון.

המשטרה הבולגרית ליוותה את הרכבת עד לתחנה בלאפובו, שם פגשו את הרכבת 35 חיילים גרמנים, ובראשם מפקד במשטרת הביטחון הגרמנית בשם רוט. יחידה זו הגיעה מנישקה־באניה אחרי שהוזעקה בטלפון מסופיה ﬠל-ידי דאנקר. בלאפובו עברה הרכבת מיד ליד. רוט קיבל את הפיקוד ב־23 במארס 1943 בשﬠה שלוש אחרי-הצהריים, ונצטווה ללוות את השיירה למחנה טרבלינקה, או ליתר דיוק ﬠד תחנת מאלקיניה (Malkinia) שבפולין. בקטﬠ הדרך בין לאפובו לזמון (Zemun), ליד בלגרד נפטרה אשה. בין פיוטרקוב (Pioterkov) ומאלקיניה נפטרו שלושה גברים. הגופות נמסרו למפקד המחנה בתחנה הסופית. הוא קיבל את המשלוח ב-28 במארס 1943, בשﬠה שבﬠ בבוקר.
הנתונים הגרמניים ביחס למשלוח זה הינם:

נתקבלו מידי הבולגרים – 2,338 איש
נפטרו במהלך הנסיעה – 4 איש
הוﬠברו לטרבלינקה – 2,334 איש.

הרכבת שעברה את סקופיה, ניש, לאפובו, זמון, פיוטרקוב, מאלקיניה וטרבלינקה, ﬠשתה את הדרך למחנה־המוות בתוך פחות משישה ימים.

יצחק מביטולה העיד:
המשלוח השני יצא ב-25 במארס בשעה 2:00 בצהריים, ובו קבוצת יהודים מסקופיה, קבוצה מביטולה ויהודי שטיפ… באחד הקרונות לא היו חלונות. וכשביקשתי מן הקצין הגרמני להחליפו מכיוון שהנוסﬠים בו היו צפויים לחנק, השיב כי לא נותר זמן למצוא קרון אחר, הרכבת חייבת לצאת מיד.

ואלברט צרפתי סיפר:
יום אחד הגיﬠה למחנה משלחת בראשותו של בלב, ובה הקונסול הגרמני (בסקופיה), קצינים גרמנים ומלחכי-הפינכה הבולגרים שלהם. הם עברו בכל החדרים והתבוננו בנו. למחרת ניתנה פקודה לשוכני הבניין הראשון לארוז את חפציהם ולהתכונן לנסיעה. למחנה הגיﬠה רכבת בﬠלת כ־40 קרונות… לפני כל קרון ﬠמדו חייל גרמני ושוטר בולגרי שבדקו את הרשימה. לא היה די מקום לשבת. אנו לא הורשינו להתבונן בהם מתוך הבניין. שוטרים כיוונו את מקלעיהם לﬠבר החלונות כרי להרחיקנו מהם. הרכבת יצאה בסביבות 2:00 אחרי-הצהריים. ידיים נופפו מבעד לחלונות הקטנים שבקרונות. אנו כולנו, שבבניין, בכינו. ההכנות למשלוח הבא לפולין … נﬠרכו כﬠבור ימים אחדים. אלא שהפﬠם נגלה לﬠיני מחזה מחריד עוד יותר. בקרון האחרון לא היו חלונות. נשמﬠו צﬠקות הצילו, הצילו. בני־אדם נחנקו. אחר הנוכחים הלך למפקד הרכבת. הקצין הגרמני לא שם לבו אליו והשיב בגסות רבה בגרמנית כי אין אפשרות להחליף את הקרון.

במשלוח זה נכללו 15 אנשים חולים מתחנת העזרה הראשונה של המחנה. וﬠמהם האחיות וד"ר אלברט גאטניו.

עיסקת ההעברה בוצﬠה בבניין חברת הטבק הממשלתית. הסמל הנדריק (Hendrick) ממשטרת הבטחון קיבל את המשלוח, לאחר שהוזעק ﬠל-ידי דאנקר מסופיה הוא ו-35 חײלי יחידתו יצאו מנישקה-באניה והגיﬠו לסופיה ב-23 במארס באחת-עשרה בﬠרב.

ב-25 במארס בשש בבוקר בקירוב, החלו להﬠמיס 2,402 יהודים על קרונות-משא. פעולה זו הסתיימה בשﬠה אחת לערך, וכﬠבור שﬠה יצאה הרכבת לדרכה. מכיוון שמסילת-הברזל היתה משובשת, ﬠשתה הרכבת עיקוף דרך קוסובו, שהיתה אז טריטוריה אלבנית. הרכבת עברה את קראלייבו, זמון, רומה, זאגרב לינדנבורג, צ'נסטוחובה, פיוטרקוב, וארשה ומאלקיניה. בין זמון ורומה נפטרה ישישה בת 96. הגופה נמסרה למינהלת התחנה ברומה. בזאגרב נפטרה אשה בת 75 ובלינדנבורג – ילד בן שנתיים. הרכבת הגיעה לתחנה הסופית ב-31 במארס בשﬠה 5:30 אחר-הצהריים. בתוך שעה הובאו לפריקה 20 קרונות למחנה טרבלינקה הסמוך. שאר הקרונות נשארו במאלקיניה ער לבוקרו של ה-1 באפריל, כאשר הוסﬠו למחנה.
להלן הנתונים על משלוח זה:

התקבלו מירי הבולdרים 2,402 איש
נפטרו בדרך – 13 איש
נמסרו בטרבלינקה – 2,399 איש

יום לאחר יציאת המשלוח השני הודיﬠ בקרלה למשרד החוץ הגרמני, שגירוש היהודים מסקופיה החל ב־22 במארס וﬠתיד להסתיים בתחילת אפריל.
את המידﬠ המפורט ביותר לגבי המשלוח השלישי סיפקו הגרמנים. בﬠקבות הוראה טלפונית שנתקבלה מדאנקר בסקופיה, יצאה מנישקה-באניה לסקופיה יחידת-המישמר בת 30 חיילים גרמנים, בפיקודו של הסמל מאסטר בוכנר. היחידה הגיﬠה לשם באחת-ﬠשרה בﬠרך. בבוקר 29 במארס 1943 הוחל בהעלאת 2,404 יהודים לקרונות-משא.
בצהריים יצאה הרכבת דרומה, דרך קוסובו. המסלול היה זהה לזה של המשלוח השני. חמישה אנשים מתו במהלך הנסיעה: ב־30 במארס נפטרה אישה בת 76, וב-31 במארס -גבר בן 84, ב־3 באפריל – אישה בת 94 ותינוק בן 6 חודשים, וב־3 באפריל – אישה בת 99. המסע הסתיים ב־5 באפריל. בשבﬠ בבוקר. בין תשﬠ לאחת-עשרה הורדו נוסﬠי הרכבת במחנה טרבלינקה.

הנתונים הסטטיסטיים הם:

התקבלו מידי הבולגרים – 2,404 איש
נפטרו בדרך – 5 איש
נמסרו בטרבלינקה – 2,399 איש

על סמך כל הרישומים ניתן לקבוﬠ את מספרם המדויק של שוכני מחנה הריכוז בסקופיה: 7,316. מכלל 7,316 האנשים הללו שרדו 168 איש בלבד. הנותרים נספו במחנה בסקופיה, במהלך הנסיעה או בתאי-הגזים של טרבלינקה. ממחנה טרבלינקה לא שב איש. אנשים מעטים גורשו למקומות אחרים. יהודים מקדונים הוחזקו גם במחנות אחרים ביוגוסלביה יּאסנובץ, בנייצה וסיימישטה שכונה גם ׳דולאג מס' 172'. אחרים גורשו אל מחוץ למקדוניה, לאושוויץ, דאכאו, לובלין, ברגן-בלזן, מיּידאנק ומאוטהאוזן. על יחסה של ממשלת בולגריה למגורשים וליהודים אחרים מעיד מברק ששלח בקרלה ב-12 ביוני 1943 למשרד החוץ בברלין. בו נאמר, ששר החוץ הבולגרי פופוב הודיע לו, כי ממשלת בולגריה אדישה לגורלם של היהודים המגורשים ולגורל היהודים בעלי אזרחות בולגרית שבתחומי הרייך, בשטחים הכבושים בידי גרמניה או במדינות הגרורות.

בחיסול הרכוש היהודי ותפיסתו הוחל יום אחר לאחר המצוד על יהודי סקופיה וכליאתם.
מפקד המחוז ראב הוציא את ההוראה הבאה:

בזה הריני מורה ש:

1. רכוש של יהודים אשר גורשו על-ירי המדינה יוצא למכירה ﬠל־ידי ועדה שתהא מורכבת מיושב־ראש, אשר יהיה נציג הﬠיריה, וחברים שיהיו נציגי משטרת המחוז, מחלקת המס, והקומיסאריאט לﬠנייני אספקה.
2. הווﬠדה תשבור את החותמות שﬠל דירות היהודים המגורשים ותחל במכירת רכושם בהתאם לרשימות. כל הכסף, חפצי־הﬠרך והניירות יוכנסו לחשבון הבנק של בעליהם בבנק הלאומי הבולגרי. הבנק ימכור חפצי־ﬠרך ומניות ﬠל-פי הנוהל שייקבﬠ, והכסף שיתקבל ממכירתם יופקד בחשבון המוקפא של הבﬠלים. לפני תחילת המכירה תﬠניק הווﬠדה זכות־קדימה למוסדות ממשלתיים וﬠירוניים שונים או תשאיר את ההחלטה בידי נציג הקומיםאריאט לבﬠיות יהודיות. כל השאר יימכר בכפוף להוראות חוק התקציב. רק אנשים ממוצא בולגרי רשאים להימנות עם הקונים…
3. הריני מתיר לנציג הקומיסאריאט לבﬠיות יהודיות להימנﬠ ממכירת הריהוט של דירות יהודיות מסוימות. הדירות והריהוט יושכרו או יופקדו בידי מפקדי המשטרה לשימושם של אנשי רשות בכירים השוהים באופן ארﬠי בעיר.
4. לאחר שדירה שבﬠליה היה יהודי רוקנה מתכולתה, יש להפקיד את המפתחות בידי הנציג (של הקומיסאריאט לבﬠיות יהודיות). האפוטרופסות ﬠל הדירה תהיה בידי המדינה ﬠד למכירתה.

מייד ﬠם מסירת המפתחות לידי הװﬠדות שהורכבו ﬠל־ידי המנהלים המחוזיים, ﬠברו חברי הווﬠדה מבית לבית ונטלו את מצרכי המזון שנותרו. מטלטלים חולקו למפקדי המשטרה, לשימוש אנשיהם.
בסקופיה הוקמו ארבﬠ וﬠדות ובביטולה – שבﬠ. הן הוציאו את כל החפצים למכירה פומבית במחירים נמוכים. פריטי־רכוש יקרים ובﬠלי ﬠרר מוינו בבית-הכנסת של סקופיה. אלה נמסרו למוסדות ולמשרדים ממשלתיים שונים. בהם מﬠרכות כלי־מיטה, חרסינה, מזרנים, כסתות, פסנתרים, שטיחים וכו'. כל משרדי הממשלה והגופים הרשמיים, וכן מוסדות מקומיים שונים, שלחו מכתבים ובהם תבﬠו לﬠצמם פריטים אלה ואחרים. ﬠקב מספרם הרב, קשה למנות כאן את כל הארגונים שהשתתפו בשוד, ונזכיר רק אחדים מביניהם: משטרת ג'ווג׳ליה (Gevgelia), בית-המשפט המחוזי, מנהלת מסילות-הברזל, מפקדת האוגדה, גדוד הפרשים השני, מחלקת הניקיון הﬠירונית, התיאטרון של סקופיה ,בתי-ספר, משרדי ﬠורכי-דין וﬠוד רבים אחרים. בארכיון הקהילה היהודית בסקופיה נמצאו מאות מכתבים ממין זה, אשר מלמדים אלו חפצים נרכשו מטﬠם מוסדות שונים במקדוניה. בין השאר נמצאו בקשות של אנשים פרטיים, רובם שוטרים, סוכנים ושאר בﬠלי תפקידים, אשר תבﬠו את החפצים חינם, או במחירים נמוכים ביותר, בשל זכויותיהם השונות. מובן מאליו, שלמוסדות הגרמנים בסקופיה ניתנה ﬠדיפות ראשונה. הגרמנים הגישו את תביעותיהם לקומיסאריאט לבﬠיות יהודיות ודרשו לﬠצמם את המיטב שבטובין אלה. דרישותיהם, מן התאריכים 14-13 במארס, כללו פריטים לציודם של מוסדות ומשרדים ולבתים של קצינים, בין השאר מלתחות, ספות, שידות־לילה, מנורות־לילה, מראות, שטיחים, פסנתרים, כלי־חרסינה, גיטרות, כינורות, כל מכונות־הכתיבה שאותיותיהן לטיניות, כורסאות, כיסויים וכדומה.

במכתב מ-24 באפריל 1943 ביקש בית-הספר הגרמני בסקופיה לקבל מﬠרכת־ריהוט לחדר־שינה, שלוש ספות, שתי ספריות, שני תנורי־בישול, פסנתר, מקרר ושלושה שטיחים. אותו בית־ספר הגיש בקשה נוספת ל־36 פריטים, ורכש גם אותם. בכך לא הסתיימה הפרשה.

ב־5 באוגוסט 1943 שב בית-הספר הגרמני וביקש ריהוט ביתי. הווﬠדה, שחבריה היו מילה פופוב, מילה סרפימוב וטיחומיר כריסטוב התכנסה במחסן שבו נשמרו חפציהם של היהודים המגורשים והחליטה להיﬠנות לדרישה ולהקצות לבית-הספר מלתחה בﬠלת שלוש מחיצות, שני ארונות, שתי כורסאות, מגבת, שולחן, שני מזרנים, ﬠשרה כרים, שלוש כסתות, שלושה סירים, חדר־שינה בﬠל מלתחה, שתי מיטות, שתי שידות־לילה ושולחן־הלבשה מﬠץ אגוז, ארבﬠ מפות־שולחן, שני גלילי-בד לשמלות-נשים וﬠוד. מינהל מחוז ברובו ביקש מראש מחוז סקופיה, במכתב מ-7 באפריל 1943, 'כמה מן החפצים המוחרמים, הדרושים למשרדיהם של ראש המחוז, ראש המשטרה ומזכיר מנהלת המחוז׳… וכן נמצא בסקופיה, שמשפחות של פקידים בולגרים השתכנו בדירות יהודים שפונו, בלא אישור המוסדות, והן פונו מהן.

התﬠודות שנשתמרו מלמדות, ששוטרים גנבו רכוש יהודי ושחותמות שהוטבﬠו ﬠל הדירות נשברו בידי שוטרים. כך, למשל, נﬠנש השוטר סלאווחו סטוילוב ﬠל-ידי המשטרה בהפחתת רבﬠ ממשכורתו וחויב להחזיר את החפצים הגנובים: תנורי בישול, מיטה ﬠם מזרן-קפיצים, שתי שידות-לילה, שלושה סריגים, שלושה כרים ומראה ארוכה. 'אני ﬠצמי דרשתי להﬠנישו בגין התנהגות בלתי־חוקית זו', כתב מפקד משטרת המחוז, אסן בוגדאנוב, בסופו של מסמך הנושא את חתימתו.

בﬠיצומו של גירוש היהודים ב-29 במארס, הפיץ ראש המשטרה בסקופיה תזכיר סודי ביותר, ובו דרש לבדוק את אמיתות השמוﬠה, שסוכנים מסוימים הכתימו את 'שמה הטוב והמכובד של המשטרה הבולגרית'. הוא הצביﬠ על כך, שהתרחשויות מﬠין אלה אירעו בסקופיה. 'היו אף מקרים של כניסת שוטרים לבתים נﬠולים דרך חלונות ופתחים אחרים, והם הוציאו מהם שטיחים ושאר חפצי־ﬠרך'. נאמר בהמשך התזכיר.
הסוכן איליה נדקוב מווארנה שעבד באותה ﬠת בסקופיה, מסר את העדות הבאה בפני הרשות החוקרת המקדונית:

במארס 1943 הוחל בגירוש היהודים מסקופיה. אנו הסוכנים לקחנו כבל שיכולנו. אני ﬠצמי נטלתי ﬠט-נובﬠ ﬠשוי זהב, שלוש ﬠניבות, שתי חולצות-גברים וחליפה. יום אחד לפני גירוש היהודים התגנבו גיורג׳י צנוב ואנטון אנטוב לבית יהודי, ערכו בו חיפוש וגנבו זהב. אני שמעתי את הסיפור מפיהם. הסוכן טודור טאשב הוציא רהיטים. אנטונוב מקבוצה 'B' הוביל רהיטים במשאית לעיר מגוריו קיוסטנדיל. אמיל מיכאלוב נטל ריהוט לחדר שינה ולחדר-מגורים. רומיטאר רימיטרוב לקח ריהוט לחדר-שינה. יורדן דז'וגנסקי קצין בכיר במחלקה הפלילית, בזז יותר מ־30 חליפות-בד מדירות ומחנויות של יהודים. בוריס גיולגארוב אמר בנוכחותי ובנוכחות כל האחרים, שלקח שקיק ובו 30 או 40 מטבﬠות-זהב ונתן אותו לממונה ﬠליו, צאנקוב, ששמר אותו לעצמו. הוא הצטער: 'למה מסרתי אותו לידיו? מדוﬠ לא שמרתי אותו לﬠצמי?' הכול בﬠיר ידעו שהקומיסאר לבﬠיות יהודיות, איוואן זאכארייב, בזז רכוש יהודי ושלח אותו במשאית לעיר מגוריו בבולגריה. סיפרו גם, שניקולה קודוב, ראש המינהל המחוזי של סקופיה, נטל כסף וחפצי-ערך שונים ששוויים כשישה מיליון לוות. הוא גם הקל ﬠל מנוסתם של כמה יהודים לאלבניה תמורת שוחד. מפקד משטרת המחוז, סטפאן סטפאנוב, סייﬠ גם הוא ליהודים שביקשו להימלט לאלבניה: תמורת שוחד בסכומים גדולים הוא הנפיק להם דרכונים מזויפים…

קצין משטרה בסקופיה, כריסטו סטוילב שהיה אחר-כך מפקח משטרה מחוזי, הצהיר אתרי השחרור:
אני שמﬠתי כי המפקד פאנוב גנב הון ﬠתק מיהודים בביטולה, מקום שם שירת עד לאחרונה. המפקדים סימאונוב וצאנקוב קיימו מגﬠים ﬠם יהודי בשם אברהם פלורנטין, תﬠשיין ﬠשיר. יום אחד סיפר לי הסוכן אלכסנדר לאזארוב, כי נקרא למשרדו של סימאונוב והוכה ﬠל-ידו, משום שהפיץ שמוﬠות כי סימאונוב וצאנקוב לקחו מיליון לוות שוחד מפלורנטין.

שוטרים וסוכנים לא היו היחידים ששדדו את היהודים חסרי הישﬠ. דימיטאר ראב הביא עמו את הארכימנדריט סטפאן מסופיה (אינו זהה למטרופוליט של סופיה וראש הכנסייה הבולגרית בשם זהה, אשר ﬠשה רבות להצלת יהודי בולגריה), כדי שישמש לו בן-לוויה בחגיגות ובהפגנות ראווה למיניהן, על-מנת להﬠלותו לדרגת מטרופוליטאן של סקופיה. אדם זה חשף את כוונותיו עד מהרה. הוא הרבה כל-כך להשתמש בהיכל־אלוהים לתﬠמולה אנטי יהודית, ﬠד שתוך זמן לא רב זכה לכינוי 'אוכל יהודים'. בסתיו 1942, כאשר שר הפנים של ממשלת בולגריה, גברובסקי, ביקר בסקופיה, אמר לו הארכימנדריט סטפאן בפומבי: 'ראש המחוז שלנו ראב הוא טוב מאוד, ורק כלפי האוכלוסיה הוא רך יתר על המידה'. בסתיו 1943, כאשר הארכימנדריט הוחלף, נמצאו בדירתו תשﬠ שידות גדולות מלאות וגדושות חפצים יקרים מן הרכוש היהודי. ב-21 ביוני 1943 פירסם הﬠיתון "בולגריה המאוחדת" ידיﬠה קצרה שמסרה לציבור, כי תיﬠרך מכירה פומבית של רכוש יהודי, כגון ריהוט לחדרי-שינה, כיסאות, ריהוט לחדרי-אוכל, מכונות־תפירה וכו' – למﬠשה מה שנשאר לאחר הביזה בידי בﬠלי-תפקידים בשלטון הכיבוש הבולגרי, סוכנים ושוטרים. מכיוון שרכוש רב כל-כך כבר נגנב, לא הניבה המכירה את סכום הכסף המצופה. בסקופיה ציפו ל-50 מיליון לוות והשיגו כ-12 מיליון בלבד. בביטולה ציפו ל־33 מיליון לוות וקיבלו 19.5 מיליון. סכום הכסף שהתקבל רשמית מחיסול רכוש היהודים הסתכם בכ־33 מיליון לוות.

כידוﬠ מקדוניה נכבשה במלחמת הﬠולם השנייה וחולקה בין שלוש מדינות, שניתן לדרגן ﬠל פי מידת אכזריותן כלפי היהודים: בראש וראשונה גרמניה, שנייה לה בולגריה ואחרונה – איטליה. מסמכים רבים מאוד מוכיחים, שבאזור הכיבוש האיטלקי לא ננקטו צעדים אנטי־יהודיים קשים עד לכניﬠתה של איטליה, ב־8 בספטמבר 1943. אזור הכיבוש האיטלקי לא היה גדול והתרכז סביב הערים טטובו, גוסטיבאר, קיצ'בו, דבאר וסטרוגה. בראשית תקופת הכיבוש האיטלקי לא התגוררו יהודים בﬠרים אלה, אולם ﬠקב יחסם הנוח והסובלני של שלטונות הכיבוש האיטלקיים ברחו יהודים רבים מן האזורים הגרמניים והבולגריים ל'טריטוריה האיטלקית' כפי שכונה בפיהם אזור הכיבוש האיטלקי. הם לא נרדפו, כי אם זכו להגנה מצר שלטונות הכיבוש האיטלקיים.

באזור הכיבוש האיטלקי לא אולצו היהודים לענוד מגן-דוד צהוב, ובתיהם וחנויותיהם לא סומנו כ'בית יהודי׳ או 'חנות יהודית'. הם יכלו לנוﬠ בחופשיות בבל תחומי העיר ביום ובלילה. בזכות בקיאותם בשפות, יהודים אף הוﬠסקו במשרדים צבאיים ובמנהל האיטלקי, מבלי שסבלו שם יחס משפיל. השלטונות האיטלקיים לא נקטו מﬠולם צﬠדים אנטישמיים קשים ולא ﬠרכו מצוד ﬠל יהודים. עד כה לא נודע ﬠל שום חוק או הוראה מטﬠם שלטונות איטליה במקדוניה, שהיו בﬠלי תוכן אנטישמי. ידועים מקרים של מﬠצר יהודים, אולם רק כאשר אלה סייﬠו למחתרת או היו קומוניסטים. איש לא הושם במﬠצר מﬠולם באשמת היותו יהודי. כמובן שאין להסיק מכך, שהכיבוש האיטלקי היה 'טוב'. במהלך כיבושה של אלבניה ב-1939, לאחר ההתקפה של 28 באוקטובר 1941, שבמהלכה נכבש חלק מיוון, ואחרי 6 באפריל 1941, כאשר האיטלקים השלימו את כיבוש יוון וכבשו חלק ממקדוניה, הכריזו הכובשים ﬠל דוקטרינות גזﬠניות. אולם הם לא הגשימו אותן כמﬠט מעולם הלכה למﬠשה, וגם כאשׁר ﬠשו כן, היתה התלהבותם מﬠטה ביותר.
במהלך ההכנות לגירושים בפברואר 1943 הנפיקה הקונסוליה האיטלקית דרכונים איטלקיים ליהודים שלא היו מעולם אזרחי איטליה. משום כך דיווח בקרלה ב־8 בפברואר למשרד הראשי לבטחון הרייך, כי יהודים רבים הפכו לאחרונה לאזרחים איטלקים. ב-6 במארס לחץ ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, קאלטנברונר על הרשויות האיטלקיות הבכירות ביותר להורות לאנשי הקונסוליה שלהם בסקופיה, שלא להוציא עוד דרכונים חדשים ולא להכיר באלה שכבר הוצאו כבני-תוקף, ואף לחדול מלדאוג לגורלם של היהודים האיטלקים, מכיוון שגם גירושם של אלה הוא בלתי-נמנע. אולם למרות הלחץ, לא התירו אנשי סגל הקונסוליה האיטלקית לגרש יהודים בעלי דרכונים איטלקיים.

כאמור, יהודים מסקופיה ומביטולה שהיו בעלי אזרחות איטלקית, הוצאו מכלל המגורשים, בלחצה של הקונסוליה האיטלקית. הם נשארו בסקופיה או עברו לטטובו ולמקומות אחרים באזור הכיבוש האיטלקי. באזור האיטלקי זכו לעזרה, ואף ניתנו להם תעודות־זהות מזויפות ללא שמות שמיים.

אולם מצב זה נמשך רק עד 8 בספטמבר 1943, מועד כניעתה של איטליה. הצבא הגרמני פרק את נשקם של הגדודים האיטלקיים באזור הכיבוש האיטלקי, וחייהם של היהודים שחיו שם הפכו קשים יותר ויותר. הגרמנים נקטו צעדים אנטי-יהודיים וגירשו קבוצות קטנות של יהודים בין סתיו 1943 ואביב 1944.

חלקם של הנספים מקרב יהדות מקדוניה הוא הגבוה ביותר מקרב יהודי יוגוסלביה, ואולי בקרב יהודי אירופה כולה. והוא מגיע ל-95 אחוז. לפני מלחמת־העולם השנייה התגוררו במקדוניה כ־7,800 יהודים. רובם התגוררו בביטולה (מעל 3,500 נפש), בסקופיה, (3,400 נפש בקירוב), ובשטיפ (600 נפש). למחנה ההשמדה טרבלינקה הובאו (לרבות הללו שניספו בדרך לשם) 7,144 נפש, וכולם נרצחו במחנה. עליהם יש להוסיף כ־200 נפש, אשר נרצחו בנסיבות שונות, אם בתחומי מקדוניה או במחנות שונים ברחבי האימפריה הנאצית – בסר־הכול כ־7,400 נפש.