השואה

ההגבלות הכלכליות והפוליטיות והדיכוי שכוון כלפי יהודי מקדוניה, הוחמרו עוד יותר ב-1943. יהודי מקדוניה התקשו להסתגל לעובדה, שבולגריה סירבה להכיר בהם כבאזרחיה. תחילה הם השלו עצמם וחשבו, כי אילו הוענקה להם אזרחות בולגרית, היו חייהם בטוחים. ׳…כיצר ייתכן הדבר שאנו, אשר נולדנו כאן, חיינו כאן דורות רבים וקברנו כאן את אבותינו ואת אבות-אבותינו, ניחשב לזרים …', נאמר במכתב-המחאה אשר נשלח לשלטונות ב־12 בינואר 1943, אולם ללא הועיל. הרדיפות נמשכו.

הגבלות הוטלו גם על מקומות-מגוריהם של היהודים. החל בינואר 1943 נאסר עליהם לגור בבניינים שבבﬠלות המדינה, ואותם יהודים שגרו בבניינים כאלה חויבו לפנותם. הותר לשנות את כל חוזי-השכירות שנחתמו קודם-לכן עם יהודים, אשר בבﬠלותם היו בתים או דירות והם השכירו אותם לחברות ממשלתיות או פרטיות או לאנשים פרטיים. השינויים נועדו להפחית את דמי-השכירות ששולמו ליהודים. נאסר על יהודים לסרב להשכיר חדרים, ולעומת זה רשאי היה בעל-בית לא יהודי לדחות דיירים יהודים. כדי ליישב עניין זה פרסם הקומיסאריאט לבעיות יהודיות ב-14 בינואר 1943 הנחיות, אשר אסרו על יהודים שבתיהם או דירותיהם טרם נתפסו בידי המדינה, לערוך חוזים חדשים. מכאן ואילך הוטלה עריכת חוזים על נציגים נבחרים מטﬠם הקהילה היהודית של סקופיה. נאסר תשלום דמי-השכירות ישירות לידי הבעלים. תחת זאת הם הוﬠברו לחשבון הבנק הסגור של הבעלים. מאוחר יותר השתמשה המדינה בכסף זה לכיסוי, הוצאות הגירוש.