קהילת יהודי שטיפ התקיימה מראשית המאה ה-16. בסערת השנים 1910-1914 חרבה הקהילה במלחמת הבלקן הראשונה ועברה שיקום מהיר שהחל תחת השלטון הבולגרי ונמשך כאשר העיר הפכה להיות חלק ממלכת סרביה. התיאור מסתמך על מגוון מקורות ובתוכם מפתיע בייחודו ספר זכרונות של חייל יהודי צעיר מזכרון יעקב שבארץ ישראל שהגיע לשטיפ במסגרת שירותו בצבא העות'מאני.

יהודי שטיפ / אישטיב (Štip) במלחמות הבלקן (1913-1912): בין חורבן לשיקום

אייל ג'יניאו, האוניברסיטה העברית בירושלים

העיר שטיפ שוכנת ברפובליקה של צפון מקדוניה, כ-85 ק"מ מדרום מזרח לבירה סקופיה. אוכלוסייתה מונה כיום כ-43,500 תושבים ויהודים בה אין. עם זאת, קהילה יהודית קטנה התקיימה בשטיפ החל מתחילת המאה ה-16 עת הגיעו יהודים ממגורשי ספרד לעיר שהיתה תחת שליטה עות'מאנית. ג'ני לבל, אחת ההיסטוריוניות החשובות שתעדו את יהדות יוגוסלביה, תארה את תולדות הקהילה בספרה "גאות ושבר" (ירושלים, תשמ"ז) והתמקדה שם בעיקר בחיי הכלכלה וההגות הדתית של בני הקהילה הקטנה מהקמת הקהילה ועד לסוף המאה הי"ט. דומה שדבריו של ר' ראובן ב"ר אברהם בהקדמה לספרו "תקוני נפש" שיצא לאור בסלוניקי ב-1755 משקפים היטב את מצבה של הקהילה: 'אישטיפי יע"א עיר קטנה ואנשים בה מעט' (מצוטט אצל לבל). הקהילה הגיעה לסופה המר ב-11 במרץ 1943 כאשר 546 מבניה נאסרו באישון הליל והועברו לסקופיה ממנה נשלחו למותם יחד עם כלל יהודי מקדוניה.

במאמר זה, אבקש להתמקד בקהילת שטיפ/אישטיב בשנים 1914-1910. הגם שמדובר בארבע שנים בלבד, היו אלה שנים גורליות בתולדות הבלקן בכלל, ומקדוניה בפרט. שנים אלה היו עדות למתחים אתניים גדלים והולכים שהביאו עם מלחמות הבלקן (1913-1912) לסיום שלטונה של האימפריה העות'מאנית בחצי האי הבלקני. גורלה של הקהילה בשטיפ שיקף במידה רבה את מנת חלקן של קהילות יהודיות רבות בבלקן שחוו את המעבר מאימפריה רב-לאומית ורב-דתית, כפי שהיתה הסולטאנות העות'מאנית, למדינות הלאום הבולגרית, הסרבית, היוונית, האלבנית או התורכית שירשו אותה. מקורות שונים ובראשם העיתונות היהודית שיצאה לאור בעברית ובלאדינו בירושלים, סלוניקי ואסתנבול, דו"חות של ארגוני סעד יהודים בינלאומיים וספר זיכרונות של צעיר יהודי מזיכרון יעקב שהגיע לשטיפ במסגרת שירותו בצבא העות'מאני, מאפשרים לנו לעקוב אחר גורלה של הקהילה – חורבנה במהלך מלחמת הבלקן הראשונה (אוקטובר 1912-מאי 1913) ושיקומה המהיר שהתחיל תחת השלטון הבולגרי (אוקטובר 1912-יולי 1913) ונמשך לאחר מלחמת הבלקן השנייה (יולי 1913) כאשר שטיפ הפכה להיות חלק מממלכת סרביה.

שטיפ/אישטיב והקהילה היהודית ערב מלחמות הבלקן: בין הפטיש לסדן

ערב מלחמות הבלקנים, מנתה שטיפ או אישטיב כפי שנודעה העיר בעיתונות היהודית בת התקופה בעקבות שמה בתורכית İştip, כ-25,000 תושבים. השנתון היהודי-אמריקאי לשנת 5674 [התרע"ד] שיצא לאור בפילדלפיה ב-1913, ציין שמספר התושבים היהודים בעיר היה כ-750.  יחד עם יהודי מונאסטיר (6000), סקופיה (2000) ופרישטינה (450) נמנו יהודי שטיפ על הקהילות היהודיות החדשות שצורפו לסרביה בעקבות מלחמות הבלקן. יצחק הלפרין, חייל מתנדב צעיר ששרת בצבא העות'מאני, שהה עם יחידתו בשטיפ במהלך החודשים הראשונים של 1912 והותיר בידינו כמה רשמים מהעיר. בזיכרונותיו שנערכו בידי גיסו אריה סמסונוב ופורסמו בתל-אביב ב-1932, הוא סיפר ש"עיר יפה היא אשתוב. הגענו אליה אחר מהלך חמש-עשרה שעות ברגל. נכנסנו אליה בשעות ערב. מכל הבתים של העיר רמזו לנו אורות קורצים ומהבהבים". התרשמותו החיובית מהעיר איננה מפתיעה כלל לאור תלאות המסע הממושך, שרובו נעשה ברגל, מזיכרון יעקב ועד אישטיב (כפי שאכנה את העיר שטיפ מעתה ואילך במאמר זה). אכן זיכרונו הראשון מהעיר בה הוא עתיד היה לעבור את אימוניו הצבאיים הראשונים היה קשור כולו למקלחת המים החמים לה זכה: "ובכל זאת כאן הכל אחרת. כאן בכל זאת כבר טוב. קבלנו מרחץ. זה היה גן עדן של מטה אמיתי. איש איש שטף מעל גופו שכבת לכלוך מסריחה. גם כנים לא חסרו לגמרי"  (אריה סמסונוב, הבלקן הבוער, 13).

האימונים באישטיב אפשרו לצעיר מזיכרון יעקב להיפגש גם עם בני הקהילה היהודית המקומית. הימים היו ימי הפסח והחיילים היהודים קיבלו אישור מהמפקד העות'מאני לחגוג את החג בקרב הקהילה היהודית. הלפרין הזכיר חייל יהודי מבוגר מסלוניקי בשם חג'י דוד מנחם ציון שהיו לו מכרים ומהלכים רבים באישטיב. כפי שאראה בהמשך, חג'י דוד מנחם ציון נזכר במקורות שונים כאחד מראשי קהילת אשטיב באותן שנים ויתכן שבשלב מסוים עבר עם משפחתו לסלוניקי. הלפרין זכר היטב את שמונת ימי החג אותם בילה יחד עם חג'י דוד בבית אחד מידידיו הטובים: "לא אשכח את העונג שהסבו לי חג'י דוד וידידו משך הימים שחיינו בצוותא" (סמסונוב, הבלקן הבוער, 16-15).

זיכרונותיו של הלפרין מאישטיב באותם ימים של אביב 1912 אינם חושפים את המתחים העזים שרחשו בעיר באותה העת ושהגיעו לידי פיצוץ בסדרה של תקריות אלימות בין מוסלמים לבולגרים (כיום היינו מכנים אותם "מקדונים"). אירועים אלה כונו בעיתונות העברית בארץ ובתפוצות בשם "הפרעות הגדולות של אישטיב" ורישומם היה עז בעיקר בבולגריה. בעקבותיהם יצאו המונים לרחובות בדרישה מממשלתם לנקום את נקמת ההרוגים הבולגרים שמצאו את מותם במהלך מסע נקמה של מוסלמים. אלה ביקשו לנקום על הנחת פצצה בחצר מסגד בעיר במהלך ימי חג הקורבן שגרמה למותם של מוסלמים. לפרעות אלה היו גם השלכות קשות על הקהילה היהודית הקטנה שבעיר.

הפרעות הללו לא היו בגדר אירוע אלים בודד במהלך אותו עשור ראשון של המאה העשרים במקדוניה העות'מאנית (או במחוזות של קוסובו וסלוניקי על פי המינוח העות'מאני). לאלימות מתמשכת זו, שקדמה למלחמות הבלקן, היתה השפעה רבה גם על הקהילות היהודיות במקדוניה. הגם שלכאורה, ליהודים לא היתה סיבה להיות מעורבים בסכסוך בין שתי הקהילות הגדולות – המוסלמית והבולגרית/מקדונית שחיו באזור, הם לעתים מצאו עצמם מעורבים בניגוד לרצונם. הרקע לאלימות זו היה המאבק בין האימפריה העות'מאנית ששלטה על מרבית הבלקן מאז המאה החמש-עשרה לבין התנועות הלאומיות שייצגו את העמים הנוצרים השונים בחצי האי (יוונים, בולגרים, סרבים ועוד) וששאפו לכונן מדינות לאום חדשות שהלגיטימציה שלהן נבעה מממלכות ימי-ביניימיות אותן הן ביקשו לרשת ושבשמן הם ניסחו תביעות טריטוריאליות שונות. במקביל, לעתים נאבקו התנועות הללו זו בזו בשל חפיפה בדרישותיהן – הן לגבי טריטוריה והן לגבי זהותן של האוכלוסיות ששמשו מושא לתביעותיהן. דוגמא בולטת היא המאבק בין יוונים לבין בולגרים באותן שנים שהתבטא בין השאר בהצלחתם של הבולגרים להקים כנסיה לאומית משלהם שפרשה מהפטריארכיה היוונית באסתנבול. המאבק בין שתי הכנסיות חצה ופילג לעתים כפרים ובני משפחה בעיקר במקדוניה שם ההבחנה האתנית בין יוונים, בולגרים ומקדונים היתה מטושטשת ונתונה במחלוקות עזות.

אכן מקדוניה הפכה להיות באותן שנים זירה לסכסוכים אתניים עזים. הגיוון האתני והדתי הרב בחלק זה של האימפריה העות'מאנית ובעיקר הניסיון של התנועה הלאומית היוונית ושל זו הבולגרית לתבוע בעלות על האוכלוסיה הנוצרית-אורתודוכסית במרחב, לצד קולות מעטים יותר של אינטלקטואלים נוצרים מקומיים שביקשו לקדם זהות לאומית נפרדת מקדונית, גררו ויכוחים והתנגשויות בין האוכלוסיות השונות. בין השאר הביאו מתחים אלה להקמתו של ארגון טרור/גרילה (תלוי בנקודת מבטו של המתבונן) בסלוניקי ב-1896. ארגון זה, שידוע היה תחת ראשי התיבות IMRO ("הארגון המהפכני הפנים-מקדוני") הפיל את חתתו על מקדוניה ונודע לשמצה בעיתונות בת התקופה במערב. אם פעילותו בתחילה התמקדה בעיקר בטרור עירוני בסלוניקי (השלכת פצצות, פגיעה בתשתית ובסמלי שלטון עות'מאנים), הרי בהמשך הוא פנה גם לפעילות גרילה בהרים ובכפרים שמצפון לעיר. לאחר כישלון מרידה ב-1903, הפכה פעילות הגרילה לעיקר עיסוקו. האסטרטגיה היתה פשוטה: פגיעה מתמשכת בסמלי שלטון עות'מאנים ובאוכלוסיה מוסלמית תביא לפעולות תגמול אכזריות מצד השלטון העות'מאני שייגררו בתורן התערבות מצד המעצמות האירופיות. אלה, כך קיוו מנהיגי הארגון, יתערבו בנעשה וישימו קץ לשלטון העות'מאני.

לאור המעורבות הגדלה והולכת של המעצמות בנעשה במקדוניה העות'מאנית ומתוך חשש לעתיד הריבונות העות'מאנית באזור, התקוממו ביולי 1908 קצינים עות'מאנים ששרתו במקדוניה והפילו את משטרו של הסולטאן עבד אלחמיד השני. בתקווה לשים קץ לתביעות להיפרדות מהמדינה העות'מאנית, הם כוננו משטר חוקתי שהיה מבוסס על חירות ושוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה העות'מאנית ללא הבדל לאום או דת. עם זאת, דווקא החירות להתארגן במסגרות פוליטיות שונות והזכות להתבטא באופן חופשי גרמו להגברת המתחים האתניים והדתיים  במקדוניה. לא הועילה גם ההתערבות הגסה של המעצמות ושל המדינות השכנות בבלקן שבחשו בנעשה במדינה העות'מאנית וקבעו צעדים חד צדדיים כנגד האינטרסים שלה. צעדים אלה באו לידי ביטוי בעיקר בבלקן (עצמאות מלאה לבולגריה, תביעה לאיחוד של יוון וכרתים, סיפוח מלא של בוסניה-הרצגובינה לאימפריה האוסטרו-הונגרית ועוד).

האלימות שפשטה בכל רחבי מקדוניה הגיעה גם לעיר אישטיב. בני הקהילה היהודית מצאו עצמם לעתים קרובות בין הפטיש לסדן, מואשמים על ידי שכניהם הנוצרים בתמיכה בשלטון העות'מאני-מוסלמי. העדויות לכך הן רבות ורישומן הגיע גם לעיתונות היהודית בארץ ובתפוצות. עיתון "החירות" שיצא לאור בירושלים בשנים 1917-1909 בעריכת חיים בן-עטר (1918-1885), וששיקף במידה רבה את סדר היום הציוני של בני העדה הספרדית, היה קשוב במיוחד לקולות ולמצוקות שהגיעו מהקהילות היהודיות-ספרדיות בבלקן. שמה של אישטיב הופיע לעתים רחוקות על דפי העיתון. אך במהלך החדשים דצמבר-פברואר 1912, זכתה העיר וקהילתה היהודית לאזכורים רבים. באמצע דצמבר 1911 יצא העיתון בכותרת ראשית: "ההתנקשות ברומליה [השם שהיה מקובל אז לבלקן העות'מאני]. התנועה המקדונית ותוצאותיה: פצצות – יהודי אחד ותורקי אחד נהרגו. –התקוממות המורדים הבולגרים באישטיב – חללי ההתנקשות – ערי רומליה שוררות במגור". הכתבה אמנם התייחסה לתקריות ולמעשי טרור מכל רחבי מקדוניה אבל עיקר הדיווח התמקד באישטיב ובאירוע החבלה במסגד שגרר בעקבותיו את הפרעות שנזכרו לעיל. להלן תיאור הדברים בלשונו הציורית של דוד שלתיאל, כתב מטעם עיתון "החירות" שישב בסלוניקי. שפתו העברית משמרת היטב את השפה העיתונאית בת התקופה ועל כן הקפדתי לצטט אותה במדויק:

"גם באישטיב לא חשכה יד המורדים לפשוע פשע כזה ולהתנקש בנפשות אדם. הם הניחו פצצה גדולה בתוך המסגד 'שדירואן אלטי', ובשעה שבאו 'המאמינים' להתפלל התפוצצה הבומבה ותחריב את כל המסגד, והפחד והבהלה גדלו מאוד וגם נפלו חללים רבים: שנים עשר מתים וחמישה ועשרים פצועים. מהם שלושה עשר מושלמים וששה עשר בולגרים. אי-אפשר לתאר את הפחד ואת הרושם המדוכא שעשה המאורע הזה על המושלמים תושבי אישטיב.  ההתרגשות היתה כה גדולה עד שרבים חשבו בטח כי הם יקומו להתנפל בוד[א]י על שכניהם הבולגרים. הפקחים שבהם הוכיחו להמוני-העם לדעת שבאם יתנפלו על הבולגרים תחשב פעולתם זו ממש כהתנקשות גופא, ולזה מתפללים המורדים תדיר כי רוצים הם להכעיס את חרון אפם של התורקים עד אשר תגדש הסאה וינקמו בבולגרים, ואז תצמח המהפכה האמתית….הדברים הנכונים האלה סללו מסלות בלב ההמון, והמושלמים שקטו ומסרו את הדבר לידי הממשלה כי תעשה את הדרוש בכדי לגלות את הסיבות שגרמו למאורע הזה ובאמת הממשלה אחזה בצעדים נמרצים להגן על הסדרים ותצליח להשקיט קצת את הסערה. האישטיבים בקשו עזרה מסלוניקו ומושל עירנו מלא מיד את דרישותיהם."

ההנחה שתושביה המוסלמים של אישטיב ימנעו ממסע נקמה היתה מוטעית. מיד לאחר הפיצוץ במסגד, החל מסע הרג במרכזה של העיר שכוון כנגד האוכלוסייה הנוצרית. העיתונות היהודית התמקדה בהאשמה שהוטחה ביהודים על כך שסייעו למוסלמים לבצע את זממם. העיתונות הבולגרית שיצאה לאור בבולגריה אך גם בערים עות'מאניות בבלקן בהן חיה אוכלוסיה בולגרית/מקדונית, האשימה את היהודים בכך שנמנעו מלהעניק מחסה לבולגרים הנמלטים או אף הסגירו את המסתתרים לרודפיהם המוסלמים. היו גם מי שטענו שהיהודים השתתפו באופן פעיל במעשי הרצח. עיתון "הצפירה" שיצא לאור בוורשה דיווח באמצעות כתבו, אשר ארליך, על "הד ההרגה באשטיב" ועל כך ש"בימים אלה נערכים ברבות מערי בולגריה מטינגים [אסיפות] של מחאה להרגה שעשו הטורקים בבולגרים היושבים באישטיב שבמקדוניה." הכתבה הוסיפה גם ש"אין לך דבר שלא יערבבו את היהודים באמצע. והנה כי כן הוציא עיתון בולגרי אחד שבעיר הבירה [סופיה] קול, כי גם היהודים שבמקום ההרגה השתתפו בטבח עם הטורקים יחדיו הכו בבולגרים." "הצפירה" התייחס לדרכים בהן ניסו היהודים להתמודד עם האשמות האלה: פנייה של קהילת אישטיב לראש הכנסיה הבולגרית בעיר כדי להכחיש בפניו את ההאשמות ולבקש ממנו להוציא הודעה מטעמו על חפות היהודים, התחייבות של העדה היהודית בסלוניקי לקיים חקירה באישטיב כדי לעמוד על האמת וההתבטאויות פומביות של הרב הראשי של יהודי סופיה על חפותם של יהודי אישטיב ("כי מעשה חיות כזה וכדומה לו מתנגד לרגשות היושר של היהודים, כי יד היהודים לא נגואלו אף פעם אחת בדם נפשות נקיות"), על כך שיהודי בולגריה הזדהו עם קורבנות הרצח באישטיב ושהם פתחו במסע התרמה למען הקורבנות. היחלצותן הן של קהילת סלוניקי העות'מאנית והן של קהילת סופיה הבולגרית להגנה על יהודי אישטיב מבטאת היטב את מיקומה של אישטיב בין שתי הקהילות הגדולות הללו שביקשו להטיל את חסותן על הקהילה, אך גם את ניסיונן של שתי הקהילות הגדולות לייצג את השיח הלאומי בארצות שלהן השתייכו  – המדינה העות'מאנית במקרה של סלוניקי (קריאה לרדת לשורש האמת) והממלכה הבולגרית במקרה של סופיה (הזדהות מלאה עם הנרטיב הבולגרי תוך כדי ניסיון להגן על חפותם של יהודי אישטיב).

הרוחות המשיכו לסעור. בתחילת ינואר 1912, דיווח דוד שלתיאל מסלוניקי על כך שעיתון מקומי בולגרי הודיע כי "יהודי אישטיב לקחו חלק במאורעות האחרונים ואחדים מהם הרגו ופצעו בולגרים שברחו ובאו להתחבא בבתי היהודים" הכתב בסלוניקי הוסיף ש"עד כמה יש יסוד בידיעה הנוראה הזאת לא נוכל להוכיח. אבל מן הראוי כי עדתנו, וביחוד רבנו הגדול, יעשה חקירה ודרישה ע"ז [על זאת] ויתבע לדין את העתון ההוא לברר את האשמה שמטיל על יהודי אישטיב."

"הפועל הצעיר", ביטאונה של מפלגת "הפועל הצעיר", שיצא לאור ביפו, הלין על כך שגם ב"פרעות הנוראות באישטיב" היו מי שבחרו להטיל את ההאשמה על ראשי היהודים. העיתון ציטט עיתון בולגרי שטען "כי במשך המלחמה רבת-הדמים שהתלקחה באישטיב בין מושלמים ובולגרים לרגל הפצצה שהשלכה נגד מסגד מושלמי, השתתפו היהודים בפרעות נגד הבולגרים ויתנפלו על האחרונים לשלל שלל ולבז בז. הם מיאנו גם לקבל ולהסתיר בבתיהם את הבולגרים האומללים והפצועים הנרדפים ועוד יתרה עשו: הם הראו למושלמים את כל המקומות שבהם התחבאו הבולגרים למען הינצל מתגרת-יד רודפיהם." העיתון  סיפר לקוראיו על ההשלכות האפשריות הקשות של האשמות אלה על כלל יהודי בולגריה ש"היו צפויים לפרעות ממש." גם "הפועל הצעיר" דיווח שהעדה היהודית בסלוניקי תחקור בעניין ותפרסם את ממצאיה. העיתון התייחס להצהרה של המושל העות'מאני של מחוז קוסובו שאליו השתייכה אישטיב. ההצהרה של המושל ציינה עדויות על כך ששני יהודים נטלו חלק בפרעות וניסתה להמעיט בחומרת האירועים בכך שהסתמכה על מספר עדויות שקבעו ש"לא ארכו הפרעות יותר מט"ו רגע שבהם התלקח קרב חזק במקלות ואבנים בין בולגרים, תורקים ויהודים." העיתון סיכם את דבריו באומרו: "ואם ברבע השעה הנורא הזה שבו אי-אפשר היה להבחין בין אויב לאוהב – נחפזו יהודים, תורקים ובולגרים כמוטרפים-בדעת ויכו איש את אחיו בחפצם לבקש מחסה ומפלט, האפשר להאשים את כל יהודי אישטיב בעוון רצח וביזה?" ("הפועל הצעיר", 11 בפברואר 1912).

הממשלה העות'מאנית ניסתה להרגיע את המצב ולהקל על הלחץ הבינלאומי באמצעות הקמה של וועדת חקירה משלה. הוועדה כללה חברי פרלמנט ארמנים, יוונים ובולגרים (אך לא יהודים כפי שהתלונן "הפועל הצעיר"). בתחילת ינואר היא כבר הגישה דו"ח למושל סלוניקי.  העיתונות היהודית בחרה להתמקד בראיונות שהעניק חבר הפרלמנט ולכוף אפנדי מסלוניקי. ולכוף, או דימיטר וולאכוב (Dimitar Vlachov; 1953-1878), היה חבר פרלמנט עות'מאני ממוצא סלאבי (במהלך חייו הוא עבר פעמים אחדות בין זהות בולגרית למקדונית). ג'ני לבל הקדישה לו מאמר  בכתב העת עתמול (גיליון 209) בו הגדירה אותו "ידיד ציוני בפרלמנט העות'מאני" וזאת בשל תמיכתו העקבית והברורה בעמדה הציונית בדיונים שהתקיימו בפרלמנט זה. לפיכך, אין פלא שהעיתונות היהודית בחרה לצטט את דבריו על אודות השתתפות היהודים לכאורה במעשי הנקמה שאירעו באישטיב. וולאכוב אכן היה נחרץ בדבריו: "היהודים באישטיב התיחסו באהדה ובחמלה רבה. היו אמנם שני פרחחים שהרימו יד נגד הבולגרים אבל לא מפני שפלותם של שני נבלים מטילים את כל האשמה על היהודים. ואם מצד זה נמצאו בוגדים שכאלה הנה מצד אחר רוב התושבים היהודים קבלו בזרועות פתוחות את הבולגרים שנמלטו וברחו מפני רודפיהם. יותר ממאה ועשרים בולגרים מצאו מחסה בבתי היהודים." ("החירות", 9 בינואר 1912). תיאור זה של הדברים אומץ בחום על ידי הקהילה היהודית באישטיב ומחוצה לה וגרסאות שונות שלו צוטטו בהמשך בעיתונות היהודית.

דוגמא בולטת לכך, שמאפשרת לנו גם לשמוע את קולם של בני הקהילה באישטיב, הופיעה במכתב ששלחו נציגי הקהילה באישטיב לרב יעקב מאיר (1939-1856), רבה הראשי של סלוניקי (ובהמשך גם הרב הראשי הספרדי, "הראשון לציון" לארץ ישראל). על המכתב היו חתומים חברי וועד העדה: יעקב דוד הלוי (נשיא), דוד מנחם ציון (המזכיר וכנראה אותו חייל מבוגר שנזכר לעיל בזיכרונותיו של יצחק הלפרין) ובכור יעקב (חבר הוועד). המכתב נשלח לרב הראשי בסלוניקי בתגובה לבקשתו לקבל פרטים על אודות התקרית. חברי הוועד קיוו שהרב הראשי בסלוניקי יוציא מכתב מטעמו, "בתור הראש הרוחני של עדת היהודים בפלך סלוניקו", שמאשר את חפותם של יהודי אישטיב "למען תהיה לנו האפשרות לחיות בשלום ובאחוה עם שכנינו". לדברי מחברי המכתב, רחוב היהודים באישטיב, בו נמצאו חנויות רבות של יהודים, שוכן היה במרכז השוק ועל כן בולגרים רבים חיפשו שם מסתור: "באותות ובמופתים נוכל להוכיח כי במשך כל אותו היום הסתתרו בבתינו יותר ממאה וחמשים בולגרים." למחרת היום, כאשר נדמה שהשקט חזר לשרור בעיר והיהודים שבו לחנויותיהם בשוק, הם נדהמו לשמוע "כי היהודים לקחו חלק גדול במאורעות אלה." הקהילה החליטה לקיים  חקירה משלהם – בעקבותיה נקבע "כי רק שני יהודים הרשו לעצמם לחרף את הבולגרים ואף כי לא נמצא מי שיוכיח ע"ז [על זאת], בכל זאת, נתפשו שני היהודים האלה והושמו במאסר." מחברי המכתב מאישטיב הזכירו גם את הוועדה הפרלמנטרית שהגיעה לעיר וביקשה לראיין גם עדים יהודים. וועד העדה שלח משלחת ("מלאכות" בפי כותבי המכתב) שהוכיחה "בראיות ברורות" שהיהודים לא נטלו חלק במאורעות.

הכתבה בעיתון "החירות" ציטטה גם מכתב פרטי שנשלח מאישטיב  לירושלים ושם נאמר כי "עוד לא עבר הפחד מלב התושבים וכולם יראים מפני מאורעות חדשים. רוב החנוונים וביחוד היהודים נזהרים לסגור את חנויותיהם מבעוד יום ונשמרים מאוד בעברם ברחובות העיר." ואכן העיתון ציין שהמתיחות בעיר נמשכת וש"המשטרה האישטיפית" חשפה בשבוע שחלף כמות מרובה של דינמיט ואיתרה חבלות במסילת הברזל. המשטרה, כך סיכם כתב "החירות" את דבריו על אישטיב "מתאמצת בכל כוחותיה לבל יקרו בלבולים ולהשיב את השלום על כנו."(החירות", 9 בינואר 1912).

לאחר העיסוק הרב בגורלם של יהודי אישטיב בצל "הפרעות הגדולות", נעלמו שמה של העיר, ושל הקהילה היהודית, מעל דפי העיתונות היהודית. ככל שחלפו חודשי האביב והקיץ של 1912, התרבו הדיווחים על המתח הגואה בבלקן ועל הסכנה של פרוץ מלחמה חדשה. מצוקותיהם של הנוצרים בבלקן העות'מאני המשיכו להעסיק את דעת הקהל במדינות הבלקן הנוצריות . מצוקות אלה היו לאחת הסיבות העיקריות להצלחתן של יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו להקים ברית צבאית ביניהן ולהכריז מלחמה על המדינה העות'מאנית בתחילת אוקטובר 1912. למלחמה זו היו השלכות רבות של שרטוטה מחדש של מפת הבלקן ועל גורלן של הקהילות היהודיות הרבות שחיו באזור זה.

הקהילה היהודית באישטיב במהלך מלחמת הבלקן הראשונה: בריחה מהעיר ושריפת השכונה היהודית

מלחמת הבלקן הראשונה פרצה ב-8 באוקטובר 1912. מול האימפריה העות'מאנית ניצבה קואליציה של מדינות הבלקן – בולגריה, סרביה, יוון ומונטנגרו. הצבאות הבלקנים הצליחו להביס את יחידות הצבא העות'מאני ועד תחילת נובמבר נפלו מרבית המחוזות הבלקניים העות'מאניים בידי הצבאות של מדינות הבלקן. מסע הניצחון של מדינות הבלקן לווה במעשי רצח, המרת דת בכפיה וטהור אתני של האוכלוסייה המוסלמית. מאות אלפי מוסלמים נמלטו לאסתנבול ולאנטוליה. הקהילות היהודיות הקטנות התרוקנו מתושביהן כאשר אלפים רבים של יהודים נמלטו לאסתנבול ולסלוניקי. כוחות סרבים ובולגרים נכנסו לאישטיב כאשר הצבא הבולגרי שלט על העיר עצמה בעוד יחידות צבא סרביות חלשו על האזורים סביב העיר. עיתון "החירות" דיווח בקצרה לקוראיו ב-4 בנובמבר 1912 שהצבא הבולגרי כבש את אישטיב "שנחשבת כמו אדרינופלה של מקדוניה" [אדרינופלה, או אדירנה בשמה הנוכחי, היתה עיר מבצר מרכזית שהגנה על הדרך לאסתנבול].

גורלה של קהילת אישטיב היה קשה במיוחד גם בהשוואה לקהילות יהודיות אחרות בפרובינציות העות'מאניות שנפלו בידי הצבאות הבלקניים. אנו לומדים על קורות הקהילה בזכות דיווחים שפורסמו בעיתונות היהודית בסלוניקי אליה נמלטו בחיפזון רוב רובם של בני הקהילה. עיתון "הצפירה" דיווח מסלוניקי ב-1 בדצמבר 1912 על גורל האוכלוסייה האזרחית במקדוניה תחת הכותרת "גיא-ההריגה". עיקר הקורבנות היו המוסלמים: "ואין חקר למעשי האכזריות ולפרעות שהנוצרים עושים למושלמנים האמללים". עם זאת, גם יהודים נפלו קורבן למעשי אכזריות, בעיקר בפרובינציה הרחק מהערים הגדולות בהן ישבו קונסולים שייצגו את המעצמות. העיתון ציטט את מקורותיו היהודים בסלוניקי: "למרות השבר הנורא, קהילתנו מפרנסת מאות משפחות יהודיות מכפר אישטיב הרחוק מעירנו כשבע שעות. הם נמלטו לקול יריות התותחים אשר שמעו ובאו ברגל לעירנו, בנעריהם ובזקניהם. ואישה אחת ילדה בדרך ותעש עכ"ז [עם כל זאת] את דרכה הלאה, ותבוא בשלום אלינו. חייל בולגרי אשר היה בכפר הזה סיפר כי בתי היהודים שאלה נהרסו עד הייסוד וכל רכושם היה לבז לבולגרים." דוד שלתיאל דיווח בתחילת פברואר 1913 מעל דפי העיתון "החירות" על כך שפליטי אישטיב שוכנו בבית הספר של הקהילה ברחוב קלמריה שבסלוניקי.

מקור עשיר במיוחד לתיעוד גורלן של הקהילות היהודיות במהלך מלחמות הבלקן מצוי בחוברת שיצאה לאור בגרמנית מטעם איחוד החברות היהודיות (Union des Associations Israélites) בראשות ד"ר פאול נתן (1927-1857(, פילנטרופ יהודי-גרמני שייסד ועמד בראש ארגון "חברת עזרה של יהודי גרמניה".  איחוד החברות היהודיות הוקם למען סיוע ליהודי הבלקן בעקבות פגעי המלחמה. העיתונות היהודית העות'מאנית כינתה את המשלחת בשם ההולם "המשלחת היהודית המערבית שמורכבת מבאי כח החברות היהודיות היותר גדולות באירופה". היה זה אכן מאמץ משותף של נציגי חברות הסיוע היהודיות בבריטניה, צרפת וגרמניה לתאם את הסיוע לקהילות היהודיות שנפגעו במלחמת הבלקן הראשונה. במסגרת תפקידם, ביקרו חברי המשלחת בקהילות השונות ועמדו על הנזקים שנגרמו ועל הצרכים של קהילות אלה. במהלך חודש ינואר 1913 ביקרו חברי המשלחת בקהילות היהודית במקדוניה. מסלול המשלחת התחיל בסופיה, המשיך דרך ניש שבסרביה והסתיים בסלוניקי. חברי המשלחת לא הגיעו לאישטיב, אלא הסתפקו במפגש עם נציגים מהקהילה בעיר קופרולו (כיום וולס בצפון מקדוניה) הרחוקה כ-50 ק"מ מאישטיב.  מחברי הדו"ח הסבירו את החלטתם לפסוח על אישטיב בכך שממילא כל בני הקהילה –710 במספר – נמלטו לסלוניקי והם מתעתדים להיפגש עמם שם.  "החוברת על אודות פעילות ההצלה בבלקן" (Bericht über das Balkanhilfswerk) יצאה לאור בברלין בחודש יולי 1913, דהיינו במהלך מלחמת הבלקן השנייה (על כך ראו בהמשך). אני מודה למר דוד וילר על התרגום של העמודים הרלוונטיים מגרמנית לעברית. בעמודים שהוקדשו לאישטיב, נמסרו נתונים רבים על אודות הקהילה היהודית שמנתה ערב המלחמה כ-800 נפשות. לדברי הדו"ח, העיר נכבשה על ידי כוחות בולגרים סדירים ולא-סדירים כבר ב-24 באוקטובר 1912. החשש מיחסם העוין של התושבים הבולגרים המקומיים גרם לכך שכל הקהילה נמלטה על נפשה יומיים בטרם כניסת הצבא הבולגרי לעיר. באישטיב נותרו רק שישה זקנים (בהם הרב החולה שנפטר מיד לאחר הגעת היחידות הבולגריות) וכן שני צעירים. הכנופיות הבולגריות נהגו בתושבים המוסלמים באכזריות נוראה ו-800-700 מוסלמים נטבחו בידיהם. בין הנרצחים היו גם שני זקנים יהודים מאלה שנותרו בעיר. בתי היהודים נשדדו ונהרסו כליל. שריפה שהוצתה במכוון העלתה באש את בית הכנסת, 24 בתים ושש חנויות שהיו בבעלות יהודים ערב המלחמה. אנשי הכנופיות גם חיללו את בית הכנסת וקרעו ספרי תורה. הפליטים היהודים – 710 במספר – מאישטיב נמלטו כולם לסלוניקי שם שוכנו במבני ציבור של הקהילה.

הדו"ח גם ציין את הפעולות הראשונות שנעשו לשם שיקום הקהילה בחסות השלטון הבולגרי וזאת לאחר שזה התבסס בעיר והצליח להשיב את הסדר הציבורי. איחוד החברות היהודיות ביקש להשיב את הפליטים לעיר, לאפשר להם להקים את בתיהם מחדש ולוודא עם השלטונות הבולגרים שביטחונם של השבים יובטח. הדו"ח הדגיש את החשיבות בהחזרת הפליטים היהודים לאישטיב בהקדם וזאת בשל ההתחלה הצפויה של עונת עיבוד האופיום – ענף חקלאי מרכזי וחוקי באותן שנים – ממנו הרוויחו בני העיר היהודים את מחייתם. עם זאת, מספר קטן מפליטי אישטיב – מחברי הדו"ח העריכו את מספרם ב-15 – יעדיפו כנראה להישאר בסלוניקי. חלקם כבר החלו לעסוק ברוכלות או אף פתחו חנויות מכולת צנועות בעיר הנמל שעברה לשלטון יוון. הדו"ח התייחס לפליטי אישטיב כמי שנמלטו כאיש אחד לסלוניקי. עם זאת, אנו למדים מיומן פרטי שנכתב בידי ירחמיאל הלפרין, ממייסדי זיכרון יעקב ואביו של החייל יצחק, שהוזכר לעיל, על כך שקבוצה קטנה מיהודי אישטיב מצאה את דרכה לזיכרון יעקב (היומן שמור בארכיון זיכרון יעקב; חטיבת-על אוספי משפחות, חטיבה: משפחת הלפרין; מיקום: מיכל 137, תיק 17) . אריה סימסונוב, ההיסטוריון המקומי של המושבה זיכרון יעקב, ציין את הקשרים החמים שנקשרו בין החיילים היהודים מזיכרון יעקב ששרתו בצבא העות'מאני (ביניהם יצחק הלפרין שנזכר לעיל) ובין הקהילה היהודית באישטיב כסיבה המרכזית להחלטתם של 25 פליטים לעבור במושבה שלרגלי הכרמל בדרכם לירושלים: "ביום ב' ר"ח תמוז תרע"ד [1914] הגיעו לזכרון-יעקב 25 נפשות מפליטי אישטוב (סרביה), בעירום ובחוסר כל – פליטי חרב המלחמה. לפי עדותם של צעירי המושבה, שהשתתפו במלחמה הבלקנית ואשר הכירו את הפליטים במקומות מגוריהם, היו הללו בעלי בתים, סוחרים בעלי נכסים, שנעקרו ממקומם עקב המלחמה. בתיהם נשרפו ורכושם נחרב. במקלם ובתרמילם הלכו לירושלים לבקש מקום מנוחה לנפשם הרצוצה." (אריה סמסונוב, זכרון יעקב, 359). נכדותיו של דוד לוי, אחד הפליטים מאישטיב שהגיעו לירושלים בעקבות חורבן הקהילה במלחמת הבלקן הראשונה, מסרו עדות ששמורה באתר של דור ההמשך של יוצאי מקדוניה, על פיה המשפחה שהתה בירושלים שנים מעטות בטרם בחרה לחזור לאישטיב בשל המצוקה הכלכלית הנוראה בארץ והחשש מהגיוס לצבא במהלך מלחמת העולם הראשונה. גם חג'י דוד מנחם ציון שב לאישטיב. הוא נפטר בשנת 1936 ומצבתו ניצבת בבית הקברות היהודי, שריד כמעט יחיד שמעיד על חיי הקהילה שהתקיימה בעיר (צילום של המצבה נעשה בידי מר פיני בן-רובין).

עם התייצבות השלטון הבולגרי באישטיב, ביקשו מרבית הפליטים היהודים לשוב לעירם וזאת בסיוע של ארגונים פילנטרופיים יהודים בינלאומיים. פעולת השיקום התנהלה ביעילות ובמהירות מול השלטונות הבולגריים. כך אנו למדים מהדו"ח של איחוד החברות היהודיות. בעזרת הקהילה היהודית בסופיה ובתאום עם הרשויות הבולגריות, שוקמו בתי היהודים כך שניתן היה לאכלס אותם והדו"ח יכול היה לסכם ולומר ביולי 1913 שכל מי שחפץ היה לשוב לאישטיב, זכה לסיוע כספי שאפשר לו "פחות או יותר" להקים מחדש את ביתו ולפתוח את עסקיו שנהרסו במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. עם זאת, הדו"ח הסתיים באזכור למלחמה חדשה שפרצה בבלקן – מלחמת הבלקן השנייה – ביולי 1913 בין בולגריה ולבין בנות בריתה לשעבר יוון, סרביה ומונטנגרו אליהן הצטרפה גם רומניה בעוד האימפריה העות'מאנית ניצלה את הלחימה כדי להשתלט מחדש על תראקיה המזרחית כולל העיר אדירנה. המלחמה פרצה השל אי יכולתן של מדינות הבלקן להסכים על חלוקת השטחים שנפלו בידיהם במלחמת הבלקן הראשונה. שוב הפכה אישטיב לשדה קרב –הפעם בין הצבא הבולגרי לזה הסרבי. לאחר חודש הושגה הפסקת אש ששמה קץ ללחימה. יהודי אישטיב מצאו עצמם תחת שלטון חדש – זה של סרביה.

יהודי אישטיב/שטיפ תחת מדינת הלאום הסרבית: שנים ראשונות

לאחר סיום מלחמת הבלקן השנייה, עברה אישטיב לשלטון סרביה. העיתונות היהודית התאימה עצמה לשינוי. השם אישטיב נעלם בהדרגה מעל דפי העיתונות היהודית ואת מקומו תפסו הגרסאות אישטיפ ושטיפ שהיו בשימוש סרביה. תהליכי ההסתגלות לשלטון סרבי נקטעו באיבם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וחזרתה של מקדוניה לשמש שדה קרב. עם זאת, במהלך השנה שבין סיום מלחמות הבלקן ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, ננקטו הצעדים הראשונים שסימלו את הפיכתם של תושבי שטיפ, ביניהם היהודים, מאזרחים עות'מאנים לאזרחים סרבים. שינוי מרכזי ומיידי היה החלפתה של סלוניקי ומוסדותיה היהודים, כמרכז עירוני ויהודי גדול עליה נשענה קהילת שטיפ, בבלגרד. דיווחים בעיתונות היהודית מראים לנו עד כמה הסתגלה הקהילה היהודית בשטיפ במהירות לשינוי וכיצד הפך רבה הראשי של סרביה, ד"ר יצחק אלקלעי (1978-1882), לכתובת עבור בקשותיה של הקהילה בשטיפ ולמתווך בין בני הקהילה והשלטון המרכזי בבלגרד. העובדה שבראש הקהילה היהודית בבלגרד ניצב יהודי ספרדי בוודאי הקלה על בניית הקשרים והאמון בין בלגרד לשטיפ.

דומה ששתי בעיות עיקריות העסיקו את יהודי שטיפ ושאר יהודי מקדוניה הסרבית באותה שנה: קבלת פטור זמני ("לשנים אחדות") משירות צבאי ומימון מוסדות החינוך של הקהילה. כבר בינואר 1914, דייוח העיתון "לה אמריקה", ביטאונם בלאדינו של יהודי ארצות הברית הספרדים (" לה קולניאה ג'ודיאו אוריינטאלה די אמריקה"), על כך שההנהגה הסרבית ביקשה לבנות במימון ממשלתי שלושה בתי כנסת במונאסטיר, אישטיפ וסקופייה וזאת כדי לזכות בתמיכה של הקהילות היהודיות שצורפו לסרביה חודשים מעטים קודם לכן. הדיווח שהגיע לעיתון ממונאסטיר אף ציין שהצבא הסרבי התכוון להסתפק בגיוס צעירים בגילאים 23-20 ולא בני 38-17 כפי שהופץ קודם לכן בשמועות לא מבוססות.

השירות של היהודים מ"סרביה החדשה" (השם שניתן למחוזות קוסובו ומקדוניה שצורפו לסרביה בעקבות מלחמות הבלקן) בשורות הצבא הסרבי היה אחד הנושאים המרכזיים שנדונו במסגרת ביקורו של הרב ד"ר אלקלעי בשטיפ וביתר קהילות מקדוניה הסרבית באפריל 1914. עיתון "החירות" דיווח על הביקור ומסר שיהודי העיר (יחד עם שאר הקהילות היהודיות בסרביה החדשה) פנו לרב הראשי של סרביה וביקשו שיפציר בממשלת סרביה להעניק פטור זמני ליהודים שגרו באזורים שסופחו לממלכה משירות צבאי כפי שהדברים נעשו ביוון.  הרב הראשי הסביר שגיוס היהודים לצבא הסרבי שיקף את עמדת הממשלה הסרבית "שמתייחסת בחיבה ליהודים כמו לפטריוטים נאמנים ומשום זה היא רוצה לספח אותם לעבודת הצבא, כדי שיוכלו להשתמש בצדק בכל הזכויות האזרחיות." בנוסף, הבטיח הרב להשתדל למען הענקת תמיכה ממשלתית עבור בתי הספר הקהילתיים והעניק כסף לקהילה עבור סיוע לעניים ולהקמת בנק משותף להלוואות קטנות עבור הרוכלים היהודים בשטיפ.

עיתון "הצפירה" מאפשר לנו לעמוד על שינוי נוסף שהתרחש בקהילה היהודית בשטיפ עם המעבר לשלטון סרביה: עליית הציונות כגורם מרכזי בזירה הציבורית בעיר. ממש כפי שאירע ביוון ובבולגריה, הציעה הציונות ליהודים זהות קולקטיבית חדשה שתאפשר להם לשמור על ייחודם וזאת מבלי לוותר על זכויות האזרח שלהם במדינותיהם החדשות. הדיווח ב"צפירה" העניק מעמד נכבד לסמלים וטקסים ציונים שנעשה בהם שימוש בהלך ביקורו של הרב:  ילדי בית הספר היהודי שרו את השיר הלאומי "עוד לא אבדה תקוותינו" ואחד הילדים בירך את הרב בשפה העברית.

לסיכום,  מאמר זה התמקד בקהילה היהודית בשטיפ/אישטיב בשנים האחרונות של השלטון העות'מאני ובמעבר לשלטון סרביה. במרכז הדיון עמדו ניסיונותיה של הקהילה לנווט עצמה בתקופה של משברים חסרי תקדים ומלחמות שגרמו הרס וחורבן. שינויים אלה אלצו את בני הקהילה לנסות ולסגל עצמם לתמורות תוך כדי הליכה על חבל דק בין מחנות נצים ובזמן של חילופי שלטון תכופים. מלחמת הבלקן הראשונה הביאה להרס מוחלט של הקהילה בידי פורעים בולגרים. עם זאת, הן בולגריה והן סרביה, הבינו שיכולתן לקבל גושפנקא בינלאומית לדרישותיהן הטריטוריאליות תלויה היתה ביחסן למיעוטים ובהם היהודים. לפיכך, גם השלטון הבולגרי ולאחריו זה הסרבי, אפשרו לקהילה בשטיפ להשתקם. זו בוודאי היתה אחת הסיבות שגרמו לחג'י דוד מנחם ציון להחליט לחזור מירושלים מוכת האבטלה של שנות העשרים לשטיפ. הוא, כמו גם בני הקהילה האחרים שקולותיהם ומעשיהם נשמרו בעיתונות היהודית בת התקופה, לא יכולים היו לדעת ששיקום הקהילה היה זמני בלבד ושקצה האיום ייגזר עליה בידי שלטון הכיבוש הבולגרי שיסגיר את כל בני הקהילה במרץ 1943 לידי הנאצים.