קהילת יהודי שטיפ

קהילת יהודי שטיפ התקיימה מראשית המאה ה-16. בסערת השנים 1910-1914 חרבה הקהילה במלחמת הבלקן הראשונה ועברה שיקום מהיר שהחל תחת השלטון הבולגרי ונמשך כאשר העיר הפכה להיות חלק ממלכת סרביה. התיאור מסתמך על מגוון מקורות ובתוכם מפתיע בייחודו ספר זכרונות של חייל יהודי צעיר מזכרון יעקב שבארץ ישראל שהגיע לשטיפ במסגרת שירותו בצבא העות'מאני.

קרא עוד >

קהילת שטיפּ

המנחה מתחילה בתיאור של חיי קיום בשלום בין שלוש קבוצות אתניות.

– פרופ' קוסטה בלבאנוב מספר שלמד עם שלושה תלמידים יהודים בשכבה שלו, שהלכו ללימודים ושיחקו ביחד. זוכר שבחגי היהודים הם היו חולקים עמו את מאכליהם, זוכר ביצים אפויות באפר. מספר שילדים לא דנו בשייכות הלאומית והדתית שלהם. מצטער על סופם הטרגי של חבריו. אחרי הגירוש היה שוד של רכוש יהודי, פרצו לחנויות ובתים, רכוש יהודי התגולל ברחובות. אחר כך מבנים יהודיים הוחרבו.

– ליופצ'ו כאדאיפקופ מספר על ימי נעוריו כאשר היו לו חברים יהודים בני העיר אשר שיחקו איתו ביחד. זוכר לטובה ילדים יהודים, ביקורים הדדיים בשבתות וחגים. כ-80% מהיהודים חיו מיגיע כפיהם, רובם עניים כמו המקדונים. כ-5-10% היו עשירים, בשיעור דומה אצל תורכים ומקדונים. מספר על חיי היהודים, על עזרה הדדית. "בעת גירוש יהודי מקדוניה הייתי בן 9, זה היה ב-11/03/1943 בשעות הבוקר המוקדמות, משעה 3 כל העיר הייתה חסומה ע"י צבא ומשטרה כך שאיש לא יכול היה לזוז, בשעה 7:30-8:00 הוציאו יהודים בטורים בלבוש דל אל מותם. וכך גם בכל מקדוניה, כ-8000 איש. משטיפ נהרגו 560 איש או 134 משפחות." מספר על דרך המילוט של איסאק ציון שהסתתר בביתו של פירוז דמיר ואחר כך הצטרף לפרטיזנים ונשאר בחיים. שניים אחרים, רוביס וניסים לוי, היו בצבא היוגוסלבי בוואליבו ב-06/04/1941 ונלקחו לשבי בגרמניה. רכוש יהודי נשדד ונמכר ע"י בולגרים ואילו המבנים נהרסו, כולל המבנה היפה של בית כנסת. לאחי ריסטו היה עניין לאסוף ולשמור עדויות על יהודים. האוסף שוקל מעל 100 ק"ג ונמצא ב-18 קופסאות ולפי צוואתו הכל הופקד במוזיאון הלאומי בשטיפ.

– ליופצ'ו סאמוניקוב מספר על תמונת ילדים בה צולמו (שנת 1936) חמישה יהודים, חמישה תורכים, שלושה סרבים, גרמני אחד והשאר מקדונים. הוא זוכר ילדים יהודיים בשמותיהם. מספר על כבוד הדדי אשר היה ברמה גבוה מאוד בשטיפ. מספר על חברות נפלאה בין בני שלוש הקבוצות האתניות, והוא הדין גם לגבי מבוגרים. ליהודים היו חוגי תרבות ומקהלה. בית הכנסת היה מבנה יפה אשר שימש לטקסים דתיים וגם לאירועי תרבות. היה חינוך יהודי חובה לילדים בגילאי 10-5. לפני הגירוש ידענו שהוא יקרה. חברי המפלגה (הקומוניסטית) הציעו דירות מסתור, אך הם סירבו. מספר על פאפו לוי ואיסאק ציון אשר עשו רישומים על זהב יהודי שהוסתר כדי להוציא אותו לפני ששלטונות בולגריה ישימו עליו יד. נעשה מאמץ והוצא כ-10 ק"ג זהב. היו כ-20 חברי מפלגה והוציאו כ-50 "נפוליאונים" לרכישת נשק ותחמושת. הזהב הזה הובא ע"י שליחים מיוחדים לוועד המחוזי (של המפלגה) בסקופליה. מדברים על שלושה – איסאק, מוריס וחיים לוי, עוד שניים נמצאו בדלמציה בפרוץ המלחמה והצטרפו ליחידות פרטיזנים, אני מכיר אותם, אחד הוא קצין צבא יוגוסלבי בניש ואחד הוא בריאקה. ישנם עוד שניים שבמקרה היו בשווייץ ונשארו שם, כך שמתוך 551 איש נותרו שבעה.

– המנחה מדברת על השפעת החיים המשותפים בתחום השירה המקדונית, אפילו זו שמלפני כיבוש התורכי, מזכירה שירים של נערות יהודיות אשר התאהבו בנערים נוצרים. מספרת שמניחים שבוולאסטובו הייתה קהילה יהודית באותה עת כמו זו של סטובי.

– יאסמינקה נאמיצ'אבה מספרת על אתר סטובי בו התקיימה קהילה יהודית רומניוטית גדולה במאות הרביעית והחמישית, מספרת על שני בתי כנסת באתר. אותה קהילה קטנה קיבלה פליטים מגירוש ספרד ואט אט נטמעה בתוך קהילה ספרדית כך שיהודי שטיפ מדברים בדיבור ספרדי ופורטוגזי. מדברת על קשרים הדוקים עם יהודי סלוניקי ועל הגירה בשני הכיוונים. אחרי כיבוש קונסטנטינופול, בסוף המאה ה-15, חלק מהקהילה הרומניוטית היגר לשם והקים את קהילת אישטיפי. הם בנו בית כנסת אשר היום הוא די הרוס. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הנשים החלו לעסוק במלאכת התפירה. רוב היהודים עסקו במסחר זעיר כתוצאה מקשרים עם יהודי סלוניקי. מספרת על לבוש יהודי מסורתי באימפריה העותמנית בסוף המאה ה-19 ואילו בתחילת המאה ה-20 חודרת אופנה מערבית ללבוש היהודי, כך שהבדלי לבוש בין הנוצרים ליהודים לא נשמרו. בנות לא למדו ואמהות היו אלו שמסרו פתגמים, ידיעות וכדומה לדור הצעיר. מספרת על מבנה מצבות בבית העלמין שעליהן רשומה שנת הפטירה. מספרת שכל יהודי מבוגר בהגיעו לגיל 60 עשה חגיגה לחוג משפחתו ובאותה הזדמנות נעשה תכריך פשתן (לה מורטאז'ה) עמו נקבר האדם עצמו. רוב המצבות חוללו ע"י חפירות לא חוקיות המבוססות על דעות קדומות שיהודים קברו את מתיהם עם רכוש.

– המנחה מספרת שתעודה כתובה על קיום קהילה רומניוטית של יהודים מקורה בתחילת המאה ה-15. יהודי שטיפ קיימו קשרים עם יהודי סלוניקי כך שהרבה משפחות מסלוניקי מצאו מקלט בשטיפ בעת מגפת כולרה. עיסוקם העיקרי היה מסחר ומלאכת אומן. מדברת על בית העלמין ועל אמונה בתחיית המתים בימות המשיח. בין המלחמות לא היה סתת יהודי כך שמנחם מרקדו ציון צייר את הכתובית לסתת נוצרי. המוסד העתיק ביותר בכל קהילה וגם בשטיפ היה חברה קדישא, אשר דאגה להסדרי קבורה, החזקת בית קברות ותמיכה במשפחה היושבת שבעה.

– פאפו לוי מדבר על הטבח בשואה כאירוע ללא תקדים. בשואה נרצחו 98% מיהודי מקדוניה. אבי חי בבית הלבן הזה, היו לו 9 אחים ואחיות ואביו נפטר מדום לב לפני האסון ב-11/03/1943 כאשר כל משפחתי נחרבה. היחידי ששרד היה אבי. הוא לחם כפרטיזן והרבה אחרי שנולדתי לא רצה לדבר על משפחתו, כאשר גדלתי החל לדבר וסיפר איך קראו לאחיו. אנחנו עושים מאמץ ללמד את בני הנוער על המסורת היהודית. מה שנעשה ע"י מקדונים הינו סימן לאחווה, אהבה וכבוד לעם יהודי, ואנו אסירי תודה לכך. זו דוגמא לעולם איך יחיו עמים שונים יחד.

– המנחה מציינת שהודות למלאכת האיסוף של ריסטו כאדאיפקוף נשמרו עדויות. צילומים מחיי יהודים בשטיפ הם העדות האילמת על הזמן שחלף ועל עם אשר נמחק מעל פני האדמה. ביום 11/3 נערכת אזכרה באתר הנצחה ליהודי שטיפ.

– חזן (כיום רב) אבי קוזמה מדבר על תפקיד בית הכנסת במעגל החיים היהודיים, על תחייה בחיי הדת ועל תפוסת בית הכנסת בחגים.

שטיפ (Štip)

שטיפ שוכנת במקדוניה המזרחית, ﬠל חוף הנהר אוֹטינה, הנשפך לבּרֶגָאלניצָה. רובﬠי הﬠיר מטפסים ﬠל גבﬠות השחם של טאשלי-באיר (=מורד טרשי) והר חיסאר (=משגב, מﬠוז), שﬠל פסגתו מתנשא מגדל ﬠתיק (בפי יהודי המקום "איל קאסטײו"). למרגלותיו, ליד שפך האוטינה, הולכת הﬠיר ומתרחבת.

בשל מיקומה האסטרטגי הטוב, היתה שטיפ נקודה חשובה מאו ימי קדם. במאה הראשונה לספירה היא מוזכרת בשם אסטיבו או אַסטיבּוס, ישוב חשוב בחבל פיאוֹניה. כ־15 קײמ צפונית-מזרחית משטיפ היתה בתקופה הביזנטית, במאה ה-4, ﬠיר בשם בּארגאלן, מבוצרת כדוגמת סטובי, אשר נחרבה ﬠם פלישת שבטי הסלבים במאות ה־6 וה-7.

בתחילת המאה ה-9 היתה שטיפ בתחום מדינתו של הקיסר סמואילו. בשנת 1330 (לאחר קרב ליד קיוּסטנדיל), כבש אותה סטפאד דצ׳אנסקי, מלך הסרבים,

הﬠוח׳מאנים השתלטו ﬠל שטיפ ﬠוד לפני הקרב בשדה קוסובו, שבו נהרגו הסולטאן מוראד והנסיך הסרבי לאזאר. הﬠיר, וﬠמה והאזור כולו, נשארו במסגרת האימפריה הﬠות׳מאנית מ־1382 ﬠד 10 באוקטובר 1689, יום שבו נכבשה ﬠל-ידי הצבא האוסטרי, והחיילים ﬠרכו טבח באוכלוסיה המוסלמית. האוסטרים החזיקו בﬠיר ﬠר 1690, ואז חזרו אליה התורכים, ששלטו בה ﬠד שנת 1912.

תחת שלטון התורכים היתה שטיפ לישוב ﬠירוני חשוב. בסוף המאה ה־18 ישבו בה כ־4,000 נפש. בשנת 1836, לפי דיווחו של הצרפתי אמי בואה, היו בשטיפ 20,000-15,000 תושבים, רובם תורכים. צמיחה מהירה זו התאפשרה הודות לקשרי מסחר מפותחים ﬠם מרכזים שונים. הדרך שﬠברה בשטיפ קישרה אותה ﬠם הﬠרים בﬠמק הנהר מוראבה בצפון, ﬠם שפת הים האגאי בדרום וﬠם ﬠרי בולגריה במזרח. היווני ניקולאידי כותב כי ב־1859 היו בשטיפ כ־3,000 בחי-אב, מהם 1,200 בתי נוצרים, 200 בתי צוﬠנים, 30 בתי יהודים והיתר בתי תורכים.

בשנת 1873, ﬠם בניית מסילת הברזל, איבדה שטיפ מחשיבותה, ומאז הכרזת ﬠצמאותן של סרביה ובולגריה בשנת 1878 נפסקו כל הקשרים המסחריים בינן לבין שטיפ, שנשארה במסגרת האימפריה הﬠות׳מאנית. לﬠומת זאת, התפתחו מאוד קשרי המסחר שלה ﬠם סלוניקי. לפי מרשם האוכלוסין משנת 1890, שבו נרשמו פרטים ﬠל אוכלוסי הפלכים של סלוניקי, מונסטיר וקוסובו, התגוררו בשטיפ בﬠת ההיא 350 יהודים.

אחרי המלחמה הבלקנית הראשונה, ב־1912, נאלצה מרבית האוכלוסיה התורכית לﬠזוב את שטיפ ואת מקדוניה בכלל, ומי שלא ﬠזב אז, ﬠזב את החבל בﬠל כורחו בחום מלחמת הﬠולם הראשונה.

מלחמות רבות שפרצו באזור גרמו הרס רב לתושבי שטיפ. מ־1912 ﬠד 1914 היתה הﬠיר מסופחת לסרביה, אחר-כך כבשוה הבולגרים, ובשנת 1915, לאחר מלחמת הﬠולם הראשונה, סופחה הﬠיר לממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, קרי יוגוסלביה (מ־1929), ﬠד אפריל 1941. באותה השנה כבשו אותה הגרמנים ומסרוה לבולגרים, שהחזיקו בה ﬠד 8 בנובמבר 1944 מאז היא שייכת לרפובליקה מקדוניה שביוגוסלביה.

התושבים ﬠסקו בﬠיקר במסחר ובמלאכה, במיוחד בﬠיבוד עורות שוﬠלים וארנבות. ליד הנהר ברגאלניצה משתרע שטח נרחב של ביצות, שבו מגדלים אורז. תושבי שטיפ והסביבה ﬠסקו גם בגידול טבק. שאיכותו טובה מאוד, ובגידולי כותנה ופרג. הפרג מהאזור הזה הוא בעל איכות מעולה. הפיקו ממנו אופיום, המכיל כ־15% מורפין. שהיה למוצר יצוא לרבות מארצות אירופה.

בשנות ה־ס3 התגוררו בשטיפ כ-10,000 נפש, ובשנות ה־70 גדלה האוכלוסיה לכרבע מיליון. שטיפ היא כיום אחת הערים הגדולות במקדוניה. יש בה תעשיה ומסחר ובתי-ספר מכל הסוגים, מהיסודײם ועד לגבוהים, מכללות, תיאטרון, מוזיאונים, תחנת שידור מקומית, ספריות, ארכיון היסטורי ועוד, אך יהודים אין בה עוד.

יהודי שטיפ הרומניוטים מועברים לקושטא

כ-50 ק"מ דרומית־מערבית לשטיפ נמצאת הציר העתיקה סטובי ומשערים שגם בשטיפ קײם היה ישוב יהודי עוד מאז ימות הספירה הנוצרית, אך לא נשתמרו עדויות על כך. לאחר שהסולטן מחמד כבש את קושטא וקבﬠ בה את בירתו בשנת 1453, החל לאכלסה. האוכלוסיה החדשה הובאה לשם, מי ברצון ומי בפקודה, ואלה האחרונים נקראו סורגונים (=Sürgün,  דהיינו, גולים, מגורשים(.

בין המועברים היו גם היהודים. הם מצאו בקושטא קהילות של רומניוטים. בראש רבני קושטא ניצב ה"חכם באשי" ר' משה קפשאלי, שוכה לכבוד רב מצד השלטונות.

חלק גדול מתושביה הרומניוטים של שטיפ הועבר לקושטא. בין הנשארים בשטיפ היה רבי אליה בר שמואל פרנס, אחד מגדולי הפײטנים ומפרשי התורה במאה ה-15 בשיריו מצויים כמה פרטים ביוגרפיים. מוצאו היה משטיפ ואף נהג לחתום ליד שמו ׳׳השטיפיוני׳׳. משיריו ניכר שהיה מקובל. כתיבת "ספר הזכרון" של ר' אליה החלה ב-10 בטבת שנת הרכ"ט (סוף 1468) הספר נשלם בשנת הר׳׳ל (1470). אשר נזכרת בשירו "אלי ספרי בבוא משכיל". נכדו של המחבר, יקותיאל. שבידו נימצא הספר. הוסיף עליו הגהות והערות. בהקדמה הקצרה נאמר בין היתר:

"…על כן באתי אנכי הקטן לכלול הכל למען ימצא הקורא רצון נפשו לא ייגע אנה ואנה. גם כל אלה המפרשים שהזכרתי (רש"י, רז"ל) לא הזכיר אחד מהם מדרך הקבלה ﬠל חיבורו, אולי ידﬠו והסתירו או לא קבלו".

חלק משיריו נכתב לחכמי הזמן ולקרוביו. לשון השירים קלה ופשוטה ואיננה משופעת בעצמת ביטוי. אתר משיריו שלח ר אליה לר' משה קפשאלי, החכם-באשי בקושטא.

עם מותו של ר' משה קפשאלי, בשנת 1495, נתמנה לחכם-באשי ר' אליהו מזרחי (רא׳׳ם), רומניוטי אף הוא, שהיה מורה תורה וכיהן כראש ישיבה בקושטא במשך 35 שנים. בספר שויית רא"ם הוא מתאר את "בני רומניא" משטיפ כ׳"קהלה נכבדת ומפארת כזו קהל שטיפו בקושטא".

בני קהילת שטיפ שנשארו בעירם אחרי העברת ה"סורגונים". זכו לתגבורת גדולה בתחילת המאה ה־16, עם בואם של מגורשי ספרד ופורטונל. אשר למספרם של יחידי שטיפ במאה ה־16, מתוך התﬠודות התורכיות אפשר לראות שבשנת 1512 היו בשטיפ 38 משפחות יהודיות, וב־1573 28 משפחות ו־11 רווקים. גם מהרשד׳׳ם מזכיר את הקהילה הנ"ל.

שטיפ שימשה ﬠיר מקלט בתקופת מגיפות הדבר, ויהודי הﬠיר קיבלו את אחיהם מסלוניקי ומן הﬠרים האחרות בסבר פנים יפות וטיפלו בהם במסירות. במחצית השניה של המאה ה־16 כותב ﬠל כך ר' שמואל די מדינה:

"בא אלי לפﬠמים יום א' אחר שחזרו הﬠם מאימת הדבר לﬠיר, בא אלי ר' אברהם בלאנקו וכאשר ראיתי אותו אמרתי לו מאין באת, והשיב לי כי בא מאישטיפי וﬠמדתי שם בבית יהודי א' והטיב ﬠמי וגמלני חסדו יותר מדאי…"

במאה ה־17 כיהן בשטיפ הרב יﬠקב דניאל, שלימד תורה יחד ﬠם הרב אברהם שמואל:

"וזה החכם ר' אברהם שמואל מלבד שהיה מﬠײן ודרשן גם היה משורר ופייטן גדול וחבר ספר גדול מפזמונים ושירים ותוכחות בטוב טﬠם ודﬠת…"

במחצית השניה של המאה ה־18 כיהן בשטיפ ר' ראובן ב"ר אברהם. בשנת 1775 יצא לאור בסלוניקי ספר מוסר בלאדינו, פרטי ﬠטו, בשם "תקוני נפש". בהקדמה לספרו הוא מתאר את קהילתו "אישטיפי יﬠ"א ﬠיר קטנה ואנשים בה מﬠט". ר' ראובן מאישטיפי ﬠלה לירושלים והיה אחד מחכמי הישיבה שבראשה ﬠמד ר' דוד פארדו. בשנת 1785 יצא לאור בסלוניקי ספרו "דרך ישרה" ,שהוא תרגום ﬠברי של ספרו הראשון. ר' ראובן נפטר בירושלים. בשנת 1865 נדפס בﬠיר הזאת ספרו הנוסף בשם "ספר הסגולות".

(מתוך "גאות ושבר" מאת ג'ני לבל, ירושלים תשמ"ז 1986)