ליאון קמחי

ליאון קמחי היה הכוח המניע בתנועה הציונית במונסטיר ואחד מחשובי המנהיגים בתנועה הציונית ביוגוסלביה. בין 1918 ל-1939 החזיק בקשת רחבה של תארים ותפקידים רשמיים, ביניהם, יו"ר ועד המגבית היהודית הלאומית בדרום סרביה;

מזכיר, סגן יו"ר, ויו"ר ועד הקהילה של מונסטיר;  סגן יו"ר של הפדרציה הציונית של יוגוסלביה; ומזכיר הארגון הציוני של ביטולה. ואולם ייתכן שדווקא תאריו הבלתי-רשמיים מלמדים ביתר מהימנות על התפקיד החיוני שמילא במונסטיר. כאות כבוד לפועלו כונה קמחי בתואר דוקטור, וכשפעל לארגון הסרטיפיקטים הנחוצים לעלייה לארץ ישראל הוסף לו עוד תואר – הוא נקרא מעתה הקונסול דוקטור ליאון קמחי.

בשנות ה-1920 קמחי היה קשור לתנועה הציונית 'הפועל הצעיר' ששאפה להקמת בית לאומי יהודי סוציאליסטי, ולעתים קרובות דיבר על תפקידו של מעמד העובדים במדינה היהודית העתידה. למעשה, כשקמחי התחתן, לא הבינו הצעירים הציונים במונסטיר כיצד מתיישבות דעותיו הפוליטיות השמאלניות עם מוסד הנישואין. כפי שנזכר אחר כך נסים טסטה, "ככלות הכול מה הקשר בין ליאון לבין מוסד זעיר-בורגני כמו נישואין?" אך ברקע עמדותיו הפוליטיות, היה קמחי משוכנע לחלוטין, שאין ליהודים עתיד במונסטיר. הוא רצה בכל מאודו לראות את היהודים עוזבים ועולים לפלשתינה, והוא השתמש בכל נימוק כדי לשכנעם להגר. קמחי ניחן בגמישות שנדיר למצוא בקרב אידיאולוגים. לאבות עניים שחששו מכך שלא יוכלו לספק נדוניה לבנותיהם, קמחי סיפר על יתרונותיה של פלשתינה, שם ניתן לחתן בנות ללא נדוניה. ליהודים שהתקיימו על חלקות אדמה קטנות שעיבדו, הבטיח משקים גדולים יותר בארץ ישראל. כשלא היו די סרטיפיקטים כמספר כל אלה שרצו לעלות לפלשתינה, קמחי ארגן למשפחות לקחת ילדים נוספים כאילו היו גם הם ילדיהם.

קמחי נולד ב-1898 למשפחה מונסטירלית אמידה שלא היתה דתית במיוחד, ונדמה היה שנתיב חייו יוביל אותו לעתיד מוצלח ולא פוליטי. הוא רצה ללמוד משפטים בפריס. אביו, מושון, היה בין המונסטירלים הראשונים שקיבלו חינוך חילוני בבית הספר התיכון העות'מאני של מונסטיר, והפך לסוכן קוסמטיקה מצליח. גם ליאון קיבל השכלה חילונית מודרנית אם כי בבית הספר אליאנס.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ ללימודיו באליאנס והחלה את חינוכו החדש בציונות. בעוד ששאר משפחתו עברה לעיר הגבול היוונית פלורינה כדי להימלט מההפצצות במונסטיר, ליאון נסע לסלוניקי עם חברו יצחק לוי. בסלוניקי נחשף קמחי לעולם עשיר של ויכוחים על העתיד היהודי. עיר הנמל הסואנת היתה בית לכ-160,000 אנשים, למעלה מ-60,000 מהם יהודים, וקלחת של ויכוחים וקונפליקטים על נושאים של תרבות יהודית, לאומיות, טמיעה תרבותית, סוציאליזם וציונות. עד מהרה מצא קמחי את מקומו בין קבוצות הנוער הציוני בסלוניקי, שם השתמש בכישורי המנהיגות שלו לארגון מפגשים ולנשיאת נאומים.

בשנת 1919, מעט לאחר שובו למונסטיר, הקים קמחי שתי תנועות נוער ציוניות: בני ציון ובנות ציון. הפדרציה של ארגוני הנוער היהודי ביוגוסלביה נוסדה גם היא באותה שנה, והקמת הארגון הארצי ייתכן שהשפיעה על קמחי לייסד את הקבוצות המקומיות. בני ציון ובנות ציון היו תנועות הנוער הציוניות הראשונות במונסטיר, והן נוצרו לפי הדגם של ארגונים פוליטיים בסרייבו ובזאגרב שנשאו את אותם השמות ואשר נוסדו לפני המלחמה. בנובמבר 1923 קמחי ארגן מחדש את קבוצות בני ציון כדי ליצור תנועת נוער מאוחדת בשם התחייה, שם שכבר השתמשו בו בבלגראד. התחייה, עם 200 חברים, הצטרפה לפדרציה של ארגוני הנוער היהודי, וייסודה ציין את ראשית תרבות הנוער הציוני שוקקת-החיים במונסטיר.

בתחילה עסקה התאחדות הנוער היהודי של יוגוסלביה פחות בהגירה לארץ ישראל ויותר ביצירת תרבות ציונית יהודית חדשה שנועדה לחנך "את כל הנוער היהודי לשלמות לאומית ספוגה בידע ובתרבות יהודיים." עידוד ניתן למועדוני הוראת עברית וספורט. התחייה של קמחי, יחד עם בתי ספר ותוכניות שונות שנוסדו בידי הרב אליצפן ובהמשך בידי הרב ג'אין, תרגמו תוכנית עמומה זו לארגון מובנה שיוכל למלא את הצרכים החברתיים והחינוכיים של הנוער היהודי במונסטיר. הוראת העברית נשאה הן משמעות סמלית והן משמעות מעשית, והיא מוקמה גבוה בסדר העדיפויות של ציוני מונסטיר. ב-1924 נכחו ילדי גן בתוכנית שבראשה עמדה מורה דוברת עברית בשם לאה בן דוד, שקמחי והרב ג'אין גייסו מארץ ישראל. לאה בן דוד גם לימדה שיעורים פרטיים לילדים בוגרים יותר, וב-25 בנובמבר 1925 כתב הרב ג'אין לאיחוד העולמי של הקהילות הספרדיות בירושלים: "בחנוכה נחגוג את חג המכבים בעברית בלבד… צלילי השפה העברית מתחילים להישמע ברחובות מונסטיר הודות לעבודתה המסורה והנמרצת של המורה ששלחתם לנו, מרת לאה בן דוד". ב-1927 הגיעו מארץ ישראל שני מורים נוספים לעברית, נעמי בהלול ואהרון בן ברוך, ולקראת שנת הלימודים 1928-1929 הגיעו גם נעמי בראונשטיין ומתתיה גור אריה.

התחייה גם יסדה ארגוני ספורט לבנים, כגון קבוצות הכדורגל סיני ואספרנצה (תקווה), וכן מרכז כושר שנקרא על שם יוסף טרומפלדור, גיבור המלחמה הגידם שנעשה למנהיג ציוני והפך לאגדה לאחר נפילתו בארץ ישראל ב-1920. (הקבוצה הציונית בית"ר נקראה על שמו, ראשי תיבות של ברית יוסף טרומפלדור). לבנות היה מועדון בשם מועדון שרה אהרונסון – שם התקיימו דיונים והרצאות בנושאים ציוניים. תזמורת כלי נשיפה ניגנה בכל הכינוסים של הנוער היהודי, וקבוצת דרמה בראשות הנרי נחמיאס ביצעה הצגות בעלות מסרים יהודיים שנכתבו על ידי הרבנים אליצפן וג'אין.

חשוב באותה מידה כמו הפעילויות והשיעורים הללו היה מועדון התחייה, או הקן, שם התאספו צעירים לדיונים בסוגיות השעה. שם גם נהנו מחברת בני גילם, שהבינו ללבם בניגוד לבני הדור המבוגר. במאמריו ובנאומיו תיאר קמחי את הגישות ואת הדעות שגרמו לדור צעיר זה להיות שונה כל כך מקודמיו. במפגש ציוני במונסטיר ב-29 באפריל 1932 דיבר קמחי באופן גלוי על התהום שהפרידה בין נוער 1930 לבין הוריהם וסביהם.

"כיום אין יותר שום אפשרות להציג לנוער את המסורת היהודית כרצויה וכבעלת יוקרה, כשהיהדות מוצגת לו כעקרונות מסובכים שאבד עליהם הכלח, ושבינם לבין החיים והמציאות של תקופתנו אין כמעט קשר. שיטה מסורתית זו מימים עברו עקרה היא, ואינה יכולה עוד לשאת פרי."

אפשר להבין מדוע נחשבו גישות אלה לאנטי-יהודיות, אך קמחי התאמץ מאוד להסביר שלא בזה מדובר. בקונגרס החמישי של ועד הקהילות היהודיות-דתיות של יוגוסלביה שהתקיים ב-1933 אמר קמחי: "אין זה נכון שהנוער שלנו שונא את הדת ואת הרבנות, אך הוא מחפש שבילים חדשים אליה."

הצעירים הציונים של מונסטיר מצאו את מבוקשם ב-1931, כשהשומר הצעיר החל להנהיג את הפדרציה היוגוסלבית של ארגוני הנוער היהודי. השומר הדגיש הגירה של חלוצים לפלשתינה, ובשנות ה-1930 המוקדמות כבר היו רבים מבני הנוער של מונסטיר, שכבר ספגו חינוך ציוני כחברים בהתחייה במשך שנים, מוכנים לעלייה. ביולי 1931 נדהם מבקר יהודי מסרייבו לגלות את רמת המודעות הציונית הגבוהה בעיר.

"לישיבת האזכרה להרצל שלא היתה מוצלחת במיוחד, לפי דברי המארגנים, בא מספר כפול של אנשים מזה שהשתתף ברוב הכינוסים המוצלחים בסרייבו. מכל הקהילות שהכרתי, אפשר לדבר רק על ביטולה כמקום שבו באמת לומדים עברית."

ליאון קמחי – מתוך: "קהילת מונסטיר"

מאת שלמה אלבוחר

ליאון קמתי הזמין את ראשי יהדות יוגוסלביה לביטולה כדי שיעמדו על חומרת מצבם של יהודי העיר ויטו שכם במאמצים של ראשי הקהילה ומנהיגי התנועה הציונית למצוא דרכים ואמצעים להבראת הקהילה. בסוף מאי 1932 הגיעה לעיר משלחת של ההנהגה הארצית של יהודי יוגוסלביה ושל נציגי הקהילות היהודיות, ויצ׳׳ו ושליחי ארגונים ציבוריים מבלגרד ומסרייבו. ראשי המשלחת היו ד׳׳ר פרידריך פֹּופֶּס, יו"ר איגוד הקהילות ולזר אברמוביץ, מראשי היהדות הספרדית בבלגרד. באסיפה שאורגנה בעיר טﬠן לזר אברמוביץ כי פתרון 'שאלת ביטולה' אינו בעלײה לארץ-ישראל. שאיפתם של יהודי העיר לעלוח לארץ-ישראל היא הבולמת את התפתחותם והיא המהווה מכשול בדרכם אל הקדמה, והראיה, מצבם הכלכלי והפוליטי של יהודי בלגרד טוב למדי והם אינם נסחפים לעלוח לארץ-ישראל. הוא הציע ליהודי ביטולה להתפזר בערי יוגוסלביה ולמצוא בה פרנסה בשפﬠ. יהודי ביטולה כפוײ טובה לארץ מולדתם ומוטב להם להישאר בארץ טובהמופוריה שבה כ־14 מיליון תושבים מאשר לצאת לארץ־ישראל השוממה ודלת האוכלוסין.

בעקבות דברים אלה קמה מהומה רבתי ויהודי ביטולה מחו נמרצות צל דבריו. ליאון קמחי עשה להרגעת הרוחות אך הבהיר ללזר אברמוביץ כי אין בכוונת יהודי העיר להתפזר בﬠרים שונות ביוגוסלביה. הוא הודה לאורחים על שטרחו ובאו לביטולה והכריז כי יהודיה רוצים ושואפים לעלות לארץ-ישראל. הוא נעל את האסיפה בשירת ההמנון הציוני 'התקווה' החותם במילים: 'לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה'.

בדין וחשבון של 'ההתאחדות הציונית של יוגוסלביה' משנת 1932 נמסר כי ביטולה הועדפה בקבלת רשיונות-עלייה על פני קהילות אחרות ביוגוסלביה. מפני ש'עיר זו היא מן המקומות הבודדים ביוגוסלביה בו למדו בני הנוצר עברית תודות לפועלו הנמרץ של מזכיר הסניף הציוני ליאון קמחי".

ב־11 בפברואר 1933 פנה ליאון קמחי אל הילל לוי ואל אברהם דויג'ו ממשמר העמק והודיע להם כי לביטולה הוקצו 18 רשיונות ﬠלײה בלבד, וכן כי הוא ממליץ על דוד קמחי ומבקש לפעול למﬠנו כדי שיתקבל לקיבוץ. הוא הגדיר את דוד קמחי כצעיר צנוﬠ, איש עבודה ממושמﬠ מאוד, בעל רצון לעבודה ולחיים בקולקטיב. ליאון הודיﬠ גם כי מזה שמונה ימים נמצא בביטולה שליח 'השומר הצﬠיר' משה אשכנזי, והביﬠ תקוותו כי 'ניתן יהיה לנצלו בארגון קבוצות על בסיס איתן ותהא זו נקודת זינוק לתנועה קיבוצית גדולה לביטולה ואפשר גם לכל צﬠירי סרביה'. ליאון קמחי מצא לנכון להביﬠ במכתבו גם את משנתו הפוליטית באומרו כי תהליך הגשמת הציונות על ידי מספר רב של עולים מתקיים דווקא עכשיו. לדעתו, מעמד הביניים שהוא היסוד החזק ביותר בחברה היהודית ײעלם ובכך יתחזקו מﬠמדות הפועלים והאיכרים והיהדות הפרולטרית תתﬠצם. הוא סיים בהבטחה כי בהדרגה יישלחו לארץ אנשים מוכשרים יותר.

ב־24 בפברואר 1934 כתב ליאון קמחי מכתב אל ﬠמיתו בהנהגה הציונית ביוגוסלביה דראגו שטיינר ובירך אותו לקראת עלײתו ארצה. במכתב הוא הביע את רצונו ללכת בעקבות חברו, אך בלשונו: 'אבל לשמחתם של יהודי ביטולה עירי, טרם הגיﬠה השעה שאוכל לומר 'הנני! אני מוכן לעלות' … ללא ספק אעלה ב־1934 או ב־1935. מאוד אצטער על כי יוותרו בביטולה כמה שאלות לא פתורות לאחר ﬠלײתי, אך גם ארץ-ישראל תובעת עוברים ונזקקת להם'.

ב־29 במאי 1934 שלח ליאון קמחי מכתב נוסף לדראגו שטיינר. הפעם לקיבוץ מרחביה. במכתב זה התייחס ליאון לנושא העלייה מביטולה וכתב: 'ידוע לך שהמצב רצ מאוד. האדונים האנגלים מקשים את ליבם בנושא רשיונות צלייה'.

ליאון קמחי חזר לנושא ﬠלייתו ארצה במכתבו זה, והפﬠם במילים נמרצות ביותר: 'אני רוצה ליישם בפﬠם אחת את רצוני לﬠלות ארצה. עברו למﬠלה מאחת-עשרה שנה מאז שהרב ג׳אין נטל ממני את דרכוני בטﬠנה שאין שום סיבה לכך שאני, ליאון קמחי, אהפוך לחלוץ בארץ-ישראל. בדﬠתי לעלות ארצה תוך שנה־שנתיים ולהתײשב בכפר. יש לי קשיים בחיסול ﬠסקײ ובמימוש רכושי, אך יש לי רושם חזק כי שנת הגלות האחרונה שלי תהיה 1936'.

ליאון קמחי לא ﬠלה לארץ ואין לנו ﬠדויות ﬠל ﬠלײה מביטולה לאחר שנת 1935. הﬠלײה מביטולה לארץ התחדשה רק לאחר השואה. כאשר ﬠלו לארץ מתי-מﬠט, אודים מוצלים מאש ובﬠיקר פרטיזנים ששרדו את הקרבות.

הדגשנו את תמיכתו הנלהבת של ליאון קמחי בתנועת 'השומר הצﬠיר' ואת מאמציו  הבלתי־נלאים להﬠלות את חבריה לארץ-ישראל כחוליית החלוץ ההולכת לפני המחנה. כאן המקום לסכם את פﬠולותיה בביטולה מראשית שנות השלושים וﬠד מלחמת הﬠולם השנייה.

על ליאון קמחי קראו עוד בספרו של אורי אורן "עיר ושמה מונסטיר", הוצאת "נאור", תל אביב 1972.
הספר נכתב כמצבה לזכרו ביוזזת חברו לואי רוסו.
דברים של לואי רוסו מתוך הספר:
"ליאון קמחי ז"ל נתן לנו שיעור הראוי שייזכר. בני אדם לא באו לעולם אך ורק כדי לחיות בו את חייהם ולשמוח בשמחותיהם, מבלי שיתנו את דעתם על זולתם. מי שרואה את תוכן חייו בשירות הציבור ואף מקיים זאת עד גמירא נותן טעם חדש למשמעות קיומנו.
"מצער הדבר עד כאב שליאון קמחי לא האריך לחיות כדי לראות את תקומתה של ישראל ואת יסוד המדינה. היתה זו המטרה לה הקדיש את חייו מאז עמד על דעתו. אלוהים הניחו במקום שהניחו כדי להקנות חיים למאות אחרים ולפיכך מאמין אני כי ליאון קמחי היה מרטיר במובן הנאצל והאמיתי של מושג זה."
https://digitalcollections.nypl.org/items/b51ad880-50e4-0133-32af-00505686d14e#/?uuid=b54e4be0-50e4-0133-3465-00505686d14e