לאה בן דוד

"מה שהם נתנו לי
שום בן אדם בעולם
לא יכול לתת"

(לאה בן דוד, מונסטיר, 1924)

על שולחן העבודה שלי הייתה מונחת לה קלטת שמע של פעם (שקיבלתי מזיווה פוזנר בתו של משה אישח-ישי יליד מונסטיר).  זו הייתה תוכנית רדיו ישנה, אינני יודעת מאיזו שנה. התחלתי להקשיב ומייד הקלטתי לנייד, שמא משהו יקרה והקול ילך לי לאיבוד.

מהמכשיר בקע קולה של אישה לא צעירה, לאה בן דוד שמה, שמספרת על נסיעה ברכבת מסלוניקי לביטולה, וכך היא מספרת:

אחרי שביליתי את ראש השנה בסלוניקי, נסעתי יום שלם ברכבת בין הרים ונהרות, ארץ יפהפיה, הייתי המומה. לפנות ערב הגענו לתחנה עלובה מאוד. כולם ירדו ואני נשארתי עומדת בחלון, תוהה: איך אני מסתדרת? ודרך החלון אני רואה המון אנשים, נוער עם פרחים, אולי זו חתונה או חס וחלילה לוויה. וכמו שאני עומדת וחושבת ניגשת אלי בתו של הרב ג'אין ושואלת אותי ארץ ישראל? ירושלים? פלסטין? היתה מריבה בין הגבירים היכן אגור. הרב ג'אין, היחידי שידע לדבר עברית, אירח אותי. משהו מיוחד קסם לי מהאנשים האלה. ואני אומרת זאת בכל הכנות ועם היד על הלב, משהו מיוחד קסם לי מהאנשים האלה. אמרתי לרב ג'אין לא באתי למסיבות ולאירועים, אנחנו מייד נתחיל לעבוד. זה היה בין החגים אבל מייד הזמנתי נגר. הייתה שממה. לא פיסת נייר לגן, לא היה חדר. מאיפה לקחתי את המרץ אינני יודעת. ביקשתי מהנגר לסדר כסאות קטנים כמו שאני רגילה. הוא עשה ספסלים נמוכים עם שולחנות. היה אולם גדול בו היו מתכנסים הגבירים. אמרתי, את האולם הזה אני רוצה. בלילה אתם תהיו, ביום – אני. שם פתחתי את הגן הראשון. ואז התחלתי לאסוף ילדים עניים מרודים אבל העיניים נצצו להם. כל לטיפה שלי גרמה להם אושר, ולי עוד יותר מאשר להם. לאט לאט התחלתי להכיר את כל הקבוצות. כאשר סיימו את הלימודים בבית הספר הצרפתי, אחר הצהריים הגיעו לשיעורי עברית. לא הייתה מילה שהוצאתי מהפה שהם לא מילאו אותה. ואז הצטרפה "התחייה", "מכבי"-כדורגל, "התקווה" וקבוצת הבנות "שרה אהרונסון". ולכל קבוצה וקבוצה מצאתי זמן. וביניהם הייתה גם הישיבה. הזקן שהיה לו בן מאומץ בירושלים ואחר כך בא לבקר אותי בעטרות בא לבקש ממני שאלמד גם בישיבה. ואני בחורה צעירה, עם אנשים מבוגרים, העיניים שלהם דיברו. החום שהם נתנו לי, אין שום מקום אחר שיכולתי לקבל דבר כזה. לימדתי אותם והייתי מעורה בחיים שלהם. הייתי חייבת במוצאי שבת להיות נוכחת ב"שלוש סעודות". כאשר הייתי אצל היהודי הזה רציתי לשלם עבור החדר והאוכל. בעל הבית נדהם, האם הוא יקבל מארץ ישראל כסף. אמרתי לו שזה לא בא בחשבון, אני רוצה לשלם עבור החדר והאוכל. הוא הרשה לי להקדיש את סכום הכסף הזה לשכלול הגן. לא היה במה לשכלל, אבל להקדיש אותו לגן. וכאשר מתוך העודף הלכתי למשפחת לוי שירדו קצת מנכסיהם, הם היו שני אחים, שניהם בעלי תחנות קמח, אחד ירד מנכסיו, הם קיבלו אותי, ושם קיבלו ממני תשלום חודשי. את צליל קולו אני עד עכשיו שומעת באוזני. הדבר הראשון כשהיה נכנס הביתה ופותח את הדלת, היה שואל את אשתו ואת הילדים: "אוֹנדֶֶה סְטָה לה גברת?" – איפה היא הגברת? אם הייתי בבית הוא היה רגוע.

אחר כך התחלתי לרדת אל העם. לקחתי אמצעים לעזור לדלת העם ועברתי לטַבָּנֶה, לצ'אצ'י, לכל המקומות העלובים, ורבותי, מה שהם יכולים לתת, אין שום בן אדם בעולם יכול לתת. כשהייתי עוברת בסמטאות, עד עכשיו אני זוכרת שהייתי רואה בחלונות שהיו מגובבות אחת על השנייה ושומעת "פרסטו, פרסטו לה גברת כי פאסה", "פרסטו, פרסטו לה גברת כי פאסה". לא הייתה מסיבה, לא היו אירוסין, לא הייתה חתונה וחס וחלילה, תודה לאל שרק פעם אחת הייתי בלוויה של תלמידה שלי במהלך השנתיים, שאני לא הייתי חייבת להיות. כל הלילה הייתי חייבת להיות, אני קיבלתי מהם הרבה יותר ממה שנתתי להם.

אחרי שנה הרגשתי שאני חייבת לראות את אמא ואת החבר שלי. האנשים התחננו שאחזור. הבטחתי שאחזור וחזרתי. אמנם בדרך הייתה סערה גדולה והאוניה עמדה לטבוע, אבל חזרתי והייתי שם שנתיים.

וכך כותבת ההיסטוריונית ג'ני לבל בספרה "גאות ושבר":

במשך דורות היו נשלחים פעוטים, החל מגיל שנתיים שלוש, לגני ילדים שנקראו במונסטיר "לה סקוליקה" ופעלו בדך כלל בדירותיהן של אלמנות מטופלות בילדים, שבדרך זו נמצאה להן פרנסתן הדלה. מובן שמוסדות אלה לא הקנו לילדים חינוך ממשי ובעיקר הקלו על אימהות ברוכות ילדים בשעות "הבוערות" של חיי היום-יום שלהן.

וכותב שלמה אלבוחר בספרו "קהילת מונסטיר – מקדוניה":

קהילת ביטולה פנתה אל ההתאחדות (הספרדים) בירושלים בבקשה לגייס גננת לעבודה בגן הילדים בקהילה. במכתב "ההתאחדות" מיום 21 באוגוסט 1924 נאמר: "בנוגע לבקשת הרב ג'אין בדבר גננת ארצישראלית לקהילת ביטולה … אנו מנהלים משא ומתן עם ועד החינוך בשאלה זו … אנו מתכבדים לעורר את תשומת לבכם לשני תנאים אשר רק בהימלאם תוכל גננת ארצישראלית לנסוע לביטולה: א. משכורת הגננת הזאת לא תהיה פחותה ממשכורת גננת הנשלחת לבולגריה; ב. הוצאות נסיעת הגננת לביטולה חלות על קהילתכם."

ועד החינוך המליץ על הגננת לאה בן דוד והקהילה הסכימה לתנאי העסקתה כנדרש. ב-21 באוגוסט 1924 שלח הרב ג'אין מברק לאמור: "אנו מסכימים לתנאי. מהרו בנסיעת הגננת הודיעונו על דבר הנסיעה. הרב ג'אין."

מרגע זה והלאה הולכת ונבנית משימת חיים של חלוצה צעירה, אישה נפלאה שמגיעה לביטולה ללמד את ילדי הגן.

הרב ג'אין הורה לד"ר יצחק לוי מההתאחדות בירושלים, ביום 23 באוקטובר 1924: "ועכשיו בהשתדלותו לשלוח לנו את המורה המומחה (!) הראשונה שהיא ראשונה לא רק בביטולה אלא בכל ארץ יוגוסלביה ואנו מרוצים ושבעים רצון ממנה מאוד".

בספרו Last Century of a Sephardic Community המתאר את מאה השנים האחרונות של קהילת מונסטיר כותב מארק כהן, נצר לקהילה (בתרגום חופשי):

להוראת העברית היה ערך סמלי ומעשי כאחד וזו אחת המטרות בעדיפות עליונה של הציונים במונסטיר. … ב-1924 ילדי הגן השתתפו בתוכנית בראשותה של המורה הדוברת עברית, לאה בן דוד, שליאון קמחי והרב ג'אין גייסו מארץ ישראל.

בנובמבר 1925 כתב הרב ג'אין להתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות: "בחנוכה נחגוג את חג המכבים בעברית בלבד … צלילי השפה העברית מתחילים להישמע ברחובותיה של מונסטיר הודות לעבודתה הנמרצת של המורה ששלחתם לנו, הגב' לאה בן דוד".

בתום שהותו בקהילה כתב:

מוסד הרבנות הראשית וועד הכולל במונאסטיר,

מעידים אנו בזה שהגברת לאה בן דוד, מורה וגננת בעירנו שימשה במשך השנים תרפ"ה – תרפ"ו (1926-1924), והיא הייתה החלוצה הראשונה שבאה מארץ ישראל לשמש בעירנו במשרות הנ"ל, והיא התחילה בעבודת העברית וניהלה את הגן, גם בית הספר, ושיעורי ערב, במרץ נפלא ובמסירות נפש, והיא אחת הנפשות יקרת המציאות. על פי בקשתה לשוב לארצנו החביבה, בתוגת לב מוכרחים היינו להסכים ולהיפרד מעבודתה הרצויה על הכל … ושמה ישאו לברכה בקרב עדתנו.

מונאסטיר, סוף חודש תמוז תרפ"ו לב"ע …

כתבה: יעל אונא