יהדות מוֹנָסטִיר – ביטולה

מאת מוטי כנרי
מתוך הערך "יהדות ביטולה" בוויקיפדיה העברית (Assayas)
יהדות ביטולה (גם יהדות מוֹנָסְטִיר, יהדות מָנָסְטִיר) הייתה קהילה יהודית שהתקיימה בעיר ביטולה שבמקדוניה לפחות מהמאה ה-12 ועד חורבנה בשואה באמצע המאה ה-20. בראשית המאה ה-20 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה כ-11,000 נפשות.

לקהילה יהודית בעיר קיים תיעוד לפחות מהמאה ה-12. בהמשך הגיעו יהודים שגורשו מממלכת הונגריה, מבוואריה ומצרפת והקימו קהילות נפרדות. החל משלהי המאה ה-15 בעת השלטון העות'מאני הגיעו למונסטיר מגורשי ספרד ובהמשך מגורשי פורטוגל והתקבלו באהדה על ידי השלטונות. המגורשים הקימו שני קהלי מתפללים מרכזיים: קהל אראגון וקהל פורטוגל, והתגוררו ברובע מיוחד בעיר העתיקה בתוך שכונות חצר אשר כונו בלאדינו "קוֹרְטִיז'וֹס" (חצרות). בתקופה זו כיהנו ברבנות העיר רבנים ידועי שם כגון המהר"י בן לב ושלמה הכהן (מהרש"ך). נסיגתה ההדרגתית של האימפריה השפיעה גם על הקהילה היהודית, ומשלהי המאה ה-17 ולאורך המאה ה-18 מתועדת הרעה כלכלית במצבם של יהודי מונסטיר, מתיחות ביחסיהם עם השלטונות, ומתיחות פנימית בין הקהלים על רקע נטל המיסים. לקראת מחצית המאה ה-19 היה במונסטיר "תור זהב" כלכלי ותרבותי. התהליך החל בחורבנה של העיר ווסקופויה שבאזור אלבניה, והגירתם של אלפי סוחרים ואומנים מווסקופויה למונסטיר. במקביל הוכרזה מונסטיר כעיר הבירה של איילט רומליה, והפכה למרכז צבאי ומנהלי כאשר מהנדסים ואדריכלים אירופיים שהגיעו לעיר הניעו את תהליך פיתוחה. בני הקהילה היהודית יצאו נשכרים מגאות כלכלית זו, ותועדה שכבה של משפחות אמידות בקרב הקהילה.

באוגוסט 1863 פרצה שריפת ענק במונסטיר, שהותירה 3,000 יהודים ללא קורת גג והחריבה 1,000 חנויות של בני הקהילה. משה מונטיפיורי, באמצעות ועד שליחי הקהילות, פעל לסיוע לקהילה במזון, בתרופות ובמימון שיקום ובנייה של בתי מגורים. ב-1897 עלו באש הקורטיז'וס, ככל הנראה כתוצאה מהצתה יזומה על ידי השלטונות או מי מטעמם. אנשי הברון הירש טיפלו בנפגעי השריפה ועשרות מהם עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים. בשלהי המאה ה-19 גברה מאוד ההגירה לעיר ואוכלוסיית הקהילה עלתה על 10,000 נפשות, שהיו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. המאה ה-20 הביאה עמה תמורות אזוריות כחלק מתהליך קריסתה של האימפריה העות'מאנית. התקוממות אוכלוסיות ומלחמות אזוריות שהסתיימו בכיבוש העיר על ידי ממלכת סרביה וסיום השלטון העות'מאני לאחר יותר מ-500 שנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה חרבה העיר, והלוחמה הובילה להגירה המונית של יהודי ביטולה. עד ראשית שנות ה-30 היגרו מהעיר למעלה מ-6,000 יהודים. הקהילה שנותרה הייתה במצב כלכלי קשה. תקופה זו לוותה בפעילות משמעותית של התנועה הציונית שהובלה על ידי מזכיר ועד הקהילה ליאון קמחי.

בשלהי שנות ה-30 החלה ממלכת יוגוסלביה תחת הנסיך פאבלה להתקרב לגרמניה הנאצית, ותהליך זה לווה בחקיקה אנטישמית. בעקבות הפיכה צבאית אנטי-גרמנית בממלכה, פלשה גרמניה ליוגוסלביה בראשית אפריל 1941 והכניעה את צבאה. ביטולה ככל אזור מקדוניה הווארדארית הועברה לחזקת ממלכת בולגריה, בעלת בריתם של הגרמנים. בני הקהילה גורשו לאזור המערבי של העיר שהפך לגטו. ב-22 בפברואר 1943 חתמה ממשלת בולגריה הסכם עם גרמניה הנאצית על גירוש 20,000 יהודים המצויים בחזקת הבולגרים בתראקיה ומקדוניה ל"אזורים הגרמניים במזרח". ב-11 במרץ ביצעו הבולגרים אקציה בביטולה ועצרו 3,351 נפשות. 3,276 מיהודי ביטולה גורשו ב-3 טרנספורטים למחנה ההשמדה טרבלינקה. 3,013 מהמגורשים נרצחו בטרבלינקה. מקצת מיהודי העיר הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו, ומהם ניתן לציין את אסתריה עובדיה, בנו רוסו וז'מילה קולונומוס.

לאחר מלחמת העולם השנייה התגוררה בעיר קהילה בת כמה עשרות נפשות. חלקם עלו למדינת ישראל עם הקמתה והשאר היגרו לסקופיה. בביטולה נותרה משפחה יהודית אחת של ד"ר חיים אברבנאל, מנהל בית החולים הממשלתי בעיר ורעייתו ברטה, אשר עלו לישראל ב-1963. ב-2018 נקרא בית החולים הממשלתי בביטולה על שמו. ב-2015 חתמו משרד החוץ הישראלי ומספר גופים מטעם מקדוניה על הסכם לשיקום בית העלמין היהודי שהוקם ב-1497 ועל הקמת פארק זיכרון לקהילה שחרבה בשואה. תהליך השיקום נמשך בימים אלה (ינואר 2019).

למאמר המלא בוויקיפדיה

היסטוריה קצרה של יהודי מונסטיר

מאת מארק כהן

בטרם התרחשה השריפה הגדולה ב-14 באוגוסט 1863, היו יהודי מונסטיר בין המסורתיים ביותר באימפריה העותמנית. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 לשונם הספרדית-יהודית של המונסטירלים "הייתה ארכאית יותר מזו של רוב ניבי הספרדית-היהודית האחרים" כתב אחד המלומדים. 3,000 המונסטירלים עדיין אמרו פאוולאר ולא האבּלאר(לדבר)  וגם פיג'ו(?) במקום היג'ו(?) (בן), שבהן העיצור "פ" הוא מאפיין לטיני של הספרדית העתיקה מן המאה ה-15. היהודים שימרו גם את את הבלדות הספרדיות על מלכים ואבירים כמו "אל סיד" ושרו "Que avers tartadu, il Siyu? Qui trayies fasiende muche" ("סיד, מדוע לא ראינוך זה מכבר? אוצרות רבים הבאת אתך "). חיי הדת הציבוריים התקיימו בשני בתי כנסת גדולים קהל קדוש פורטוגל וקהל קדוש אראגון והבנים למדו בתלמוד תורה. הבנות לא זכו לחינוך ממוסד, ובשנת 1860 מציין נוסע בריטי שביקר במונסטיר כי הנשים עדיין חבשו את החַלֶבִּי(?) המסורתי "מעין טורבן עצום ומורכב," שכבר יצא מהאופנה בקרב קהילות ספרדים אחרות שהושפעו מרוחות חדשות שנשבו מאירופה.

עוני שרר בכול. הגברים היהודים עבדו כסנדלרים, פחחים, נפחים, חייטים, בעלי חנויות זעירות וחאמאלים (סבלים). העול על כתפי הנשים היה כבד לא פחות. הן לא קנו מזון מוכן למשפחותיהן, הן ייצרו אותו: לחם, גבינה ויין, את כל אלה ייצרו בבית. אך אמונה עמוקה באל הקלה על תלאות החיים. וכך מתאר אחד החוקרים את מעשיות העם שסיפרו היהודים הספרדים: "חרף התמונה המדכאת של עוני וסבל העולה מסיפורים אלה, הנימה היא בדרך כלל אופטימית ומגלה אמונה ותקווה." קשרי המשפחה היו חזקים להפליא. כפי שאומר הפתגם המונסטירי, No ay mejor amiga ke la madre y la ija (אין חברות עזה יותר מאם ובתה).

מיקומה של מונסטיר בהרי מקדוניה שמר עליה מפני שינוי. מאה ושבעים קילומטרים הפרידו בינה לבין עיר הנמל סלוניקי, והמסע למונסטיר על גב סוס נמשך ארבעה ימים. בימי החורף הפכו הגשמים והשלגים את המסע בדרכי העפר לבלתי אפשרי כמעט. לעולם החיצון לא היה קל להגיע למונסטיר, אך אחרי השריפה של שנת 1863 הפנו יהודי מונסטיר את מבטם אל העולם.

חברת כי"ח (אליאנס) ומסילת הברזל

ב-20 באוגוסט 1863, שישה ימים בלבד לאחר הרס הרובע היהודי של מונסטיר בשריפה, כתבו רבני העיר ללונדון לשר משה מונטיפיורי שהתפרסם בנדבנותו לאחיו היהודים. המכתב התפרסם בעיתון היהודי הלונדוני  "ג'ואיש כרוניקל" ב-25 בספטמבר 1863.

"לאחר ברכותינו המעטירות לראשך, אנו נאלצים ליידע אתכם, אויה לנו, כי אש מן השמים פקדה את עירנו וכילתה את בתי הכנסת המפוארים ואת תלמודי התורה שלנו … קול התורה נשמע והיא מקוננת על שאין עוד מקום ללמוד אותה."

מונטיפיורי ויהודי לונדון אכן נענו וגייסו כספים, אך לא לבניינם מחדש של בתי הכנסת, כפי שקיוו רבני מונסטיר. מוניטיורי העדיף את את בתי הספר המודרניים של חברת "כל ישראל חברים (כי"ח)". הארגון הוקם בפריז בשנת 1860 במטרה להנחיל חינוך מודרני ואת השפה הצרפתית ליהודים – בנים ובנות – בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובאימפריה העותמנית. רבנים רבים בקהילות אלה התנגדו לבתי הספר החדשים של כי"ח, אך היו להם תומכים בקרב היהודים שדגלו בשינוי. השריפה ב-1863 החלישה את סמכותם של הרבנים המקומיים ובחודש יולי 1864 הקימו שישה עשר יהודים את מועצת כי"ח הראשונה של מונסטיר.

בית ספר רשמי של כי"ח נפתח בעיר רק כעבור עוד שלושים שנה. הארגון שמקום מושבו בפריז לא היה ארגון צדקה ועמד על כך שהקהילות המקומיות יגייסו כספים שיסייעו במימון בתי הספר. הדבר היה מעבר לכוחם של יהודי מונסטיר ועד לפתיחתו של בית הספר של כי"ח ב-1895 שלחו היהודים הנאמנים למסורת את בניהם לתלמוד תורה  שנבנה מחדש ואחרים שלחו את הבנים והבנות לבתי ספר של הקהילה היוונית בעיר ושל המיסיון הצרפתי קתולי והמיסיון האמריקאי פרוטסטנטי וגם לבתי ספר יהודיים ברוח כי"ח שהקימו תושבים מקומיים ב-1883. אלה לימדו תורה ועברית וגם צרפתית, גיאוגרפיה, היסטוריה, מדע וחשבון מה שאיפשר ליהודים להשתחרר מהדלות בכלכלה העותמנית שהתבססה על מסחר עם אירופה. היוונים והארמנים באימפריה אימצו זה מכבר חינוך מודרני והיהודים הספרדים נאלצו ללכת בעקבותיהם.

במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 חל שיפור בחיי היהודים במונסטיר בד בבד עם התאוששות הכלכלה מהשריפה של 1863. תמריץ חשוב לכך נתנה הקמת מסילת הרכבת בין מונסטיר וסלוניקי. העבודות החלו ב-1891 והושלמו ב-1894. עד מהרה שגשגו המסחר והשפע. כתב על כך איש עסקים יווני "טברנות ומסעדות צצו בכל פינה כפטריות אחרי הגשם". נפתחו גם חנויות חדשות שמכרו אופנה אירופית, אופניים ומעילי גשם, וקמו חנויות חדשות לממתקים, בית מרקחת וחנות לתיקון שעונים. החייטים השתמשו כעת במכונות תפירה מתוצרת "זינגר". תיירים התאכסנו בבתי מלון חדישים. גם היהודים נהנו מהשינוי ובתחילת המאה ה-20 היו במונסטיר עשרה בתי כנסת. בשנת 1895 הצליחה הקהילה לגייס את הסכום הדרוש להבאת ארגון כי"ח לעיר. בבית הספר הראשון הזה למדו ילדים וילדות עד 1901, שאז הקימה הקהילה בית ספר כי"ח לבנות. בשנת 1903 נטלה כי"ח תחת ניהולה גם את "תלמוד תורה" המסורתי שהמשיך לפעול לצד בתי הספר החדשים. ארגון כי"ח היה למוסד היהודי החשוב ביותר בעיר.

בארבעים השנים שחלפו מאז השריפה של 1863 חל שינוי עצום בחיי היהודים הספרדים. צעירי מונסטיר קראו רומנים בצרפתית, העלו על הבמה מחזות בצרפתית והחלו להתנגד לנישואי שידוך. בבית עדיין דיברו ספניולית-לאדינו, ורבים שלטו גם ביוונית, בטורקית ובבולגרית, אך צרפתית הייתה השפה שסימלה מעמד, ובזכות הרכבת יכלו יהודי מונסטיר לקיים קשרי מסחר וקשרים חברתיים נרחבים יותר עם קהילת יהודי סלוניקי הגדולה הרבה יותר, שגם בה היו בתי ספר של כי"ח.

העתיד נראה מזהיר לדור החדש של יהודים ספרדים משכילים, אך ראשית המאה ה-20 הביאה אתה מהפכה ומלחמה.

התקוממות

ב-2 באוגוסט 1903 התקוממו מהפכנים מקדונים נגד טורקיה באזורים הכפריים שסביב מונסטיר. הטורקים דיכאו את המרד, ופליטים הגיעו למונסטיר וקיבצו נדבות ברחובות. בולגרים, יוונים, מקדונים ואלבנים לחמו גם הם בטורקים וגם זה בזה, ובין השנים 1903 ו-1908 נהרגו בלחימה 8,000 בני אדם במונסטיר ובסביבתה.

ביולי 1908 פרץ במונסטיר מרד "הטורקים הצעירים". חיילי הצבא העותמני התקוממו נגד ממשלתם הכושלת. הם השתלטו על הממשל באיסטנבול והכריזו על שוויון זכויות וחובות לכל האזרחים, ללא תלות בדתם. אך משמעות הדבר הייתה שהיהודים, שמאות בשנים לא היו שווי זכויות למוסלמים העותמנים, נאלצו עתה לראות את עצמם טורקים, ללמד טורקית בבתי הספר שלהם ולשרת בצבא העותמני, דבר שרק מעטים רצו בו. תוך כדי כך המשיכו מורדים מקדונים ללחום בטורקים באזור מונסטיר ובולגרים ויוונים לחמו זה בזה. ואז, באוקטובר 1912 תקפו מדינות הבלקן יוון, בולגריה, סרביה ומונטנגרו את האימפריה העותמנית במטרה לכבוש את יתרת השטחים בבלקן שהן טרם שלטו בהם. כל המדינות, מלבד מונטנגרו, רצו במונסטיר. שוב הציפו פליטים את העיר, ובתום מלחמת הבלקן הייתה מונסטיר לחלק מסרביה. ארבע מאות שנות שלטון עותמני הגיעו לסופן, אך השלום טרם הגיע. מלחמת העולם הראשונה החלה באוגוסט 1914, ומונסטיר חרבה כמעט כולה בארבע שנות הלחימה.

מונסטירלים מסייעים למונסטירלים

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה גרמו שנות הלחימה לאלפי מונסטירלים להגר לאמריקה, ובשנות המלחמה מהגרים אלה שלחו כספים לסייע לקרוביהם. ב-9 בפברואר 1917 נודע ליוצאי מונסטיר בניו יורק כי "ermanos ay pericolo del frijo de mourir, caros patriotos" (האחים נתונים בסכנה שיקפאו למוות, בני ארצנו היקרים). הם גייסו 2,000 דולר. כעבור שבועיים קיבלו יהודי מונסטיר 3,000 דולר ועד הקיץ נתרמו עוד 3,000. במהלך המלחמה המשיכו יהודים לעזוב את מונסטיר לסלוניקי ולערים אחרות בסביבה. בשנת 1900 חיו במונסטיר 11,000 יהודים. בתום המלחמה, בשנת 1918, נותרו בה 3,200 בלבד. בשנת 1922 כתב נשיא מועצת הקהילה היהודית במונסטיר יצחק ש'(?) נחמה לארגון כי"ח, "מונסטיר!! מונסטיר הכבירה!! בעבר כה עשירה ומשגשגת, אינה עוד אלא גל חורבות!"

ליאון קמחי והעלייה

בעשרים השנים האחרונות של קהילת מונסטיר היא הייתה למרכז הפעילות הציונית ביוגוסלביה, המדינה החדשה שעתה היא השתייכה אליה בשמה החדש, ביטולה. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 חיו 70,000 יהודים ביוגוסלביה. אוכלוסיית היהודים במונסטיר גדלה ל-4,000 נפש, 6 אחוז בלבד מתוכם, אך כמעט כל יהודי יוגוסלביה שעלו לארץ – 429 מתוך 490 – באו ממונסטיר.

כבר ב-1839 הייתה בירושלים קהילה קטנה של יוצאי מונסטיר, ובשנת 1888 הם יסדו שם את בית הכנסת "יגל יעקב". עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה כבר היו מאות אחדות של מונסטירלים בירושלים, והרישומים מראים שבשנת 1924, למשל, הגיעו לעיר הקודש עוד שש משפחות ממונסטיר. בשנת 1932 נחנך בית הכנסת "יגל יעקב" החדש ברחוב אלפנדרי מחוץ לחומות העיר העתיקה.

יהודי מונסטיר שעלו לארץ בשנות ה-30 לא היו דתיים. הם הושפעו מתנועת "השומר הצעיר" הציונית סוציאליסטית ומהמנהיג הציוני המקומי הנלהב, ליאון קמחי, שהקים בעיר את הארגון הציוני "התחייה" ב-1923, זמן רב לפני הגעת "השומר הצעיר" למקום. רבה של מונסטיר אליצפן והרב דג'אן תמכו גם הם בפעילות הציונית ובשנת 1924 גייסו קמחי ודג'אן את לאה בן דוד מארץ ישראל להוראת עברית במונסטיר. עד 1929 הגיעו למונסטיר עוד ארבע מורות (מורים?) מארץ ישראל ועד 1932 כבר הגיע למקום משה אשכנזי איש "השומר הצעיר" מקיבוץ מרחביה. תנועת "התחייה" של ליאון קמחי התמזגה בתנועתו ובאותה שנה עלו לארץ 85 מיהודי מונסטיר. המונסטירלים בירושלים סייעו בקליטתם והקימו לשם כך את "ארגון יוצאי מונסטיר". בשנים 1934-35 היו יוצאי מונסטיר רפאל קסורלה, משה אלבה, יעקב בצלאל ומטילדה קמחי בין מקימי קיבוץ שער העמקים. הציונות יצקה כוחות בצעירי מונסטיר ורוחם הותירה רושם עז בראש הפדרציה הציונית של יוגוסלביה שביקר במונסטיר ב-1936. ד"ר רודולף בוכוואלד ביקר בקן (המועדון) הציוני וכתב,

במועדון החמים הזה, בין אותם צעירים, תפסתי לפתע את משמעותה האמיתית של "חלוציות". ערכה של התקווה המתמדת שאינה דועכת הספוגה בצעירים האלה – לחולל שינוי בחייהם ולקשור את גורלם בארץ ישראל. [בקן] הם רוצים ומסוגלים לחיות את רוח ישראל.

יהיה זה הולם לסיים את ההיסטוריה הקצרה הזאת בדיווח הזה – האחרון – על השמחה והתקווה שהיו מנת חלקם של יהודי מונסטיר הצעירים.

הפרקים הבאים מספרו של מארק כהן מתורגמים לעברית:

הקדמה, תירגם – אבנר כהן (PDF)

פרק א׳, תירגם – משה כהן (PDF)

פרק ב׳, תירגם – אבנר כהן (PDF)

פרק ג׳, תירגם – אבנר כהן (PDF)

פרק ד׳, תירגם – משה כהן (PDF)

פרק ה׳, תירגם – אילן גיא (PDF)

פרק ו׳, תירגם – אילן גיא (PDF)

פרק ז׳, תירגם – אילן גיא (PDF)

פרק ח׳, תירגם – אילן גיא (PDF)

פרק ט׳, תירגם – אילן גיא (PDF)

סוף דבר, תירגם – אילן גיא (PDF)