Project Description

אבנר כהן

סיפור ירושלמי של משפחה מונסטירלית

סבי, יצחק-יעקב כהן עלה ממונסטיר (ביטולה) אשר במקדוניה בשלהי המאה הי"ט יחד עם, או בסמוך למועד עלייתו ארצה של הרב יעקב יוסף ישראל (ששירת כרבה של מונסטיר עד 1889(. יחד אתו עלו גם שני גיסיו: אליהו-יעקב בצלאל, בעלה של אחותו רחל, ופנחס נחמיאס שהיה נשוי לאסתר, אחותה של סבתי בונה (טובה) לבית צרפתי. שלושת הגיסים הצטרפו לאגודת בעלי מלאכה בשם "יגיע כפיים" שהקימה בשנת 1908 בסיוע משכנתאות שקיבלו מ"וועד הפקידים והאמרכלים" באמסטרדם, שכונה חדשה, מצפון מערב לשכונת זיכרון משה, שנקראה בשם האגודה "יגיע כפיים", על מנת לקיים את הפסוק "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ." (תהילים קכח ב). רוב תושבי השכונה היו ספרדים ורבים מהם ממוצא מונסטירלי. עם הקמת השכונה הקימו בית כנסת קטן (ברחוב יחיאל מיכל פינס) וכשצר היה מלהכיל את קהל המתפללים, בנו בית כנסת נוסף, גדול יותר, מעליו, שמומן על ידי תורם בן העדה הגורג'ית בשם מיכאל בן דוד ביניא, שמימן גם ספר תורה מהודר לבית הכנסת המרכזי בשכונה. בית כנסת נוסף נבנה כארבעים מטר במעלה הרחוב בשם "בית כנסת גורג'ים תפארת ירושלים".

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הגבירו השלטונות העות'מניים את מאמציהם לגייס לשורותיהם את אזרחיהם היהודים. שיטת הגיוס הייתה לפשוט על בתי הכנסת בשבתות ולגייס בכפייה את כל מי שעל פי מראהו נראה בעיניהם מתאים. באחת השבתות החליטו שלושת "הגיסים" ללכת להתפלל דווקא בבית הכנסת הגורג'י, אולי משום שהיה פחות צפוף. הטורקים תפסו את שני הגיסים ואילו סבי הצליח להימלט דרך המטבח. כחודש מאוחר יותר פשטו השלטונות על בית הכנסת "יגיע כפיים" שבו התפלל סבא. הפעם הוא לא הצליח להימלט וגם הוא גויס לצבא. למזלו, סנדלרות הייתה מקצוע מבוקש בצבא העות'מני והוא הוצב ביחידת תחזוקה שנתנה שרותי סנדלרות לאחד מהגדודים הלוחמים. גורלם של שני גיסיו של סבי לא שפר והם נפטרו בעת שרותם הצבאי ונשותיהם נותרו אלמנות וללא מקור פרנסה להם ולילדיהם.

סבי סיפר לי שבאחד הימים של סתיו 1916 הם קיבלו פקודה לנוע לכוון סיני בכדי לנסות ולעצור את הכוחות הבריטיים שהתבססו באזור תעלת סואץ. מאחר והיה זה יום השבת סירבו היהודים לצאת לדרך ובהסכמת מפקדם (זו לא הייתה, כנראה, הפעם הראשונה שהמפקד אפשר לחיילים היהודים לנוח בשבת) הם נותרו מאחור ואמורים היו להצטרף לשאר הכוח לאחר צאת השבת. בינתיים הגיע הגדוד לבאר שבע והתמקם בוואדי סבה (נחל באר שבע) ואילו המפקדה מוקמה על גבעה בגדת הנחל. בחצות הלילה כשהחיילים נמו את שנתם, פקד את הנחל שטפון שסחף את המחנה והטביע את מרבית חיילי הגדוד, רק מעטים נותרו בחיים. החיילים היהודים הגיעו מאוחר יותר וכולם ניצלו. סבא ראה בכך אות מההשגחה העליונה וגמלה בליבו ההחלטה לערוק מהצבא הטורקי. כשרכבת האספקה נסעה בדרכה לירושלים ונעצרה בתחנת דיר א-שיח' (בר גיורא) על מנת למלא את דודי קטר הקיטור במים ממעיינות נחל קטלב, קפץ סבא מהרכבת והלך ברגל לירושלים. הוא הסתתר בעליית הגג בביתו בין הרעפים והתקרה שם הוא המשיך לבנות נעליים וסבתא הייתה מוכרת אותם בשוק. הצבא הטורקי היה פוקד את הבית לפרקים, כנראה בעקבות הלשנה, וערך מספר חיפושים אחריו אך לא הצליחו, למזלו, לגלות את מקום מחבואו, מאחר וגזר הדין לעריקים מהצבא הטורקי היה מוות בתליה. אבי, משה כהן יליד 1910 היה בגיל 5-8 שנים. לא ברור לנו איך הצליחו לשמור על הסוד? האם הילד לא ידע או שידע ולא העז לספר?

סבא יצא ממחבואו לאחר תבוסת העות'מניים וכניעתם לכוחותיו של אלנבי (לפני 100 שנה).

בית הכנסת גורג'ים תפארת ירושלים

בית הכנסת יגיע כפיים

השטח ברחוב האמרכלים שבו עמד הבית של סבא ועץ האיקליפטוס שהוא נטע בחזית הבית