Project Description

מימי קמחי ארגאס-פרג'י

מסקופיה לצ'ילה 1943 – 1948: זכרונותיה של מימי קמחי ארגאס

זכרונות ילדות – מימי קמחי ארגאס-פרג'י

סקופיה – מקדוניה

סקופיה (Skopje) הייתה העיר הגדולה ביותר במקדוניה. נהר ורדאר, שנבע מההר הגבוה ביותר בסקופיה, שר פלנינה (Shar Planina), יורד אל הים האגאי, וחוצה את העיר לשתיים: העיר העתיקה והעיר החדשה. היו שלושה גשרים למעבר מצד אחד למשנהו: דרבני מוסט (Drveni Most), גשר עץ שהיה מיועד להולכי רגל בלבד, קאמן מוסט (Kamen Most), גשר אבן למכוניות, ומדרכה מכל צד, להולכי רגל. הגשר השלישי היה גבסדני מוסט טצארה דושנה (Gvasteni Most Tsara Dushan), גשר ברזל על שמו של הקיסר דושן, להולכי רגל וכלי רכב.

השכונות  בסקופיה

הרובע היהודי, שבו חיו רוב היהודים, היה קרוב לגשר העץ מצידה של העיר העתיקה. הבתים היו ישנים והרחובות היו צרים מאוד. שם היה בית הכנסת – הקאל, וכן בית הספר היהודי, מועדון הנוער "השומר הצעיר" והמועדון החברתי "ויצו". אני זוכרת מנהג מיוחד. בשבתות היינו הולכים לקאל ומביאים איתנו שמן, אותו שפכנו לאגן גדול. היינו עומדים בתור כדי להביט לתוך השמן מתוך אמונה שזו סגולה לבריאות. אחר כך היו תורמים את השמן לעניים.

הרובע הטורקי היה מאחורי הרובע המסחרי. הרובע הצועני, מצידו השמאלי של גשר האבן בקצה רחוב ארוך מאוד שחצה את האזור המסחרי שבסופו הייתה עלייה. בחציית  גשר העץ מימין היה התיאטרון העירוני, זה היה בניין לבן מפואר מאוד בן שלוש קומות. המושבים היו עשויים מקטיפה אדומה ומוזהבת. הריצפה היתה מכוסה בשטיח אדום. בכל יום היו בו פעילויות שונות כגון קונצרטים, הופעות של זמרים ומחזות כדוגמת רומיאו ויוליה. היו תורים ארוכים לקניית כרטיסים בייחוד בימי שלישי, שבהם הייתה תמיד הצגת בכורה. הכרטיסים היו יקרים מאוד.

הבזאר הטורקי, הטשרסיה (Tcharshia) היה בעיר העתיקה. רחובותיו היו צרים מאוד. משני צידיו היו חנויות גדושות סחורות וקונים רבים התהלכו ביניהן. חציית כל גשר הובילה מהעיר העתיקה לעיר החדשה, מצידו הימני של הנהר ורדאר.

מיד לאחר חציית גשר העץ ניצב האופיסירסקי דום, מועדון הקצינים, ארמון ענקי עשוי אבן שהיה המבנה המפואר והמרהיב ביותר בעיר. רק הקצינים יכלו לבוא וללכת שם בחופשיות. היו בו חדר אוכל, חדרי ביליארד ואולמות ישיבות. רק כאשר היה אירוע מיוחד כמו תערוכת ציורים, קונצרט או נשף גאלה, אפשר היה להיכנס בהזמנה או עם כרטיס שנרכש.

ליד המדרגות שהובילו לאופיסירסקי דום הייתה רחבה גדולה. בלילות הקיץ הייתה הכיכר עמוסה בשולחנות ובכיסאות, מה שהפך את המקום לבית קפה גדול. אפשר היה לקנות שם משקאות קלים, גלידה ואפילו בשר צלוי. בצד אחד הייתה מזרקה. המים זרמו לגובה ונתזו כמו גשם, הנורות הצבעוניות בצדי המזרקה צבעו את המים. המראה היה מרהיב.

פארק אידאדיל (Idadille) נמצא גם הוא בצידו הימני של הנהר. אורכו היה שבעה קילומטרים. השבילים היו מלאי פרחים ושיחים ולצידם היו ספסלים ירוקים עליהם אפשר היה לנוח. במרכז הייתה מסעדה גדולה שבימות הקיץ כל השולחנות והכיסאות שלה היו מלאים באנשים שיצאו להינפש ולנשום מעט אוויר צח. גם חתונות נחגגו שם. היו שם גם מגרשי טניס ומגרשי כדורגל. האטרקציה העיקרית של המסעדה הזו הייתה המוזיקה הצבאית החיה שנוגנה שם בכל לילה. בקרבת האופיסירסקי דום היו בנק המדינה (State Bank) והמטרופול (Metropol) בית קפה שבו הגישו קבבים ופלפל חריף. התפריט היה זהה לזה של המסעדה בפארק. ההבדל בין השתיים היה שכאן היו מוזיקאים ורחבת ריקודים. הרחוב הראשי היה הקורסו (Corso). מעבר לגשר האבן השתרע רחוב קרליה פטרה אוליצה (Kralja Petra Ulitza). זו הייתה הטיילת הראשית שלאורכה טיילו תושבי המקום בימי ראשון. במהלך ימות השבוע, נפתחו כל החנויות משני צידי הרחוב לקונים. הסחורה נפרשה בצורה מסודרת מאוד, בשונה מחנויות הבזאר המזרחי האוריינטלי. בימי ראשון או בחגים שימש המקום כמרכז חברתי. אנשים טיילו במעלה הרחויב ובמורדותיו, פגשו את חבריהם וישבו יחד בבתי הקפה. ברחוב זה היו גם בתי הקולנוע של סקופיה. שמות בתי הקולנוע היו הבלקן, הקפיטול, הוורדאר ואוראניה, החדש ביותר. בקצה רחוב זה הייתה תחנת הרכבת הגדולה והמודרנית.

 מזג האוויר בסקופיה היה בעיקרו חם מאוד עם גשמי קיץ ובחורף היה קר מאוד רוחות חזקות נשבו וירד שלג. כשהשלג נמס נוצרו לעתים קרובות שיטפונות.

במרכז התמונה מושון ארגאס ולונה ארואסטי, הנונו והנונה שלי

משפחתי

השמות המודגשים הם של קרובי משפחה שנספו בשואה.

 משפחתי מצד אמי. ההורים שלה היו: הנונה שלי – לונה ארואסטי Luna Aruesti, אביה, הנונו שלי – מושון ארגאס Muahon Ergas. היו להם עשרה ילדים:  שש בנות וארבעה בנים. שמותיהם לפי הסדר: אידה Ida, איזקIsaac , רשלRashel , דונהDona  (אמי), דריוDario , אלווירהElvira  פפוPepo , אדגיסטוEsgisto,  פרידהFrida  וסרינהSarina . כולם ילידי ביטול (מונסטיר).

משפחתי מצד אבי: אמו קאדן Kaden, הנונה שלי (אף פעם לא ידעתי את שם נעוריה). היו לה שבעה עשר ילדים, ששה עשר בנים ובת אחת שחיה בסלוניקי שמה היה סונחולה הולי (Houlli). ב-1936 היא היגרה עם משפחתה לפלשתינה. סבתי שגרה איתה בסלוניקה, הייתה מבוגרת מדי, לא קיבלה ויזה וחזרה לסקופיה. אני הכרתי רק את דודיי ביטי Bitty ויוזהYuse  ואת דודתי סונחולה Sunjula, בן הזקונים היה אבי יהודה Juda.

חיי משפחה

את המשפחה של אמי הכרתי רק כשהתחלתי את לימודי בבית הספר היהודי. ראשונים פגשתי את הנונה ואת הנונו, סבא וסבתא בלדינו, ורק אחר כך את שאר קרובי המשפחה. בית סבי וסבתי היה בצד ימין של הנהר, בעיר החדשה, ברובע הידוע בשם בוניאקובץ, על שם משפחת בעלי הקרקע. הבית היה ברחוב ארסן. זה היה בית דו-קומתי עם חמישה חדרים, סלון גדול עם ריהוט משובח, ציורים על הקירות ושטיחים שכיסו את הרצפה. דלתות מזכוכית צהובה נפתחו אל המעקה של גרם המדרגות שירד לכניסה. אני אהבתי מאוד לגלוש על המעקה הזה היישר אל הדלת. החלונות של כל החדרים והמטבח פנו אל הרחוב.

בקומה הראשונה היו שתי דירות ריקות ובמרתף היו חדר הכביסה והמזווה שהיה תמיד נעול. המדפים היו מלאים בבקבוקי יין שסבי ייבא מצרפת למשך כל השנה. שם הם שמרו גם את הדברים שלא השתמשו בהם, למשל רהיטים ישנים. דבר לא נזרק. החצר הייתה בחלקה מרוצפת אריחים ובחלקה מכוסה עשב ופרחים. קיר הפריד בין החצר הזו לבין פרדס מלא עצי פרי ושדה של ירקות. גנן הגיע מדי יום לטפל בהם. לימים נבנה הבית החדש על המטע הזה.

הבית החדש של סבי וסבתי

ביתם החדש של סבי וסבתי היה בית בן שלוש קומות ובכל קומה שתי דירות. הקומה הראשונה היתה להשכרה. בקומה השנייה חיו סבי וסבתי וממולם חיו דודי פפו ובני משפחתו. בדירה היו שלושה חדרי שינה, חדר אוכל, חדר מגורים ואולם. חלונות הבית פנו אל רחוב ואל מרפסות. בחדרים האחוריים החלונות פנו אל גינה בחצר הבית. להגיע אל הדירות שבקומה השלישית היה צריך לעלות בגרם מדרגות חיצוני שעלה למרפסת. ממרפסת זו הובילו כמה מדרגות עץ למרפסת קטנה שעליה היה סבי בונה סוכה מדי שנה לשימושו האישי בלבד. איש לא הוזמן לשם מלבדו. בקומה זו היו שתי דירות. דודי דריו ודודי אדגיסטו התגוררו בהן. במרתף הבית היה מקלט חסין מפני תקיפות מטוסים. חובה היה לבנות מקלט. משם, דרך דלת צדדית ניתן היה לעבור לבית הישן.

 בבית הזה היו כל השכלולים של התקופה, תנור פחם ענקי וחדר אמבטיה עם מים קרים וחמים, בבית היה תנור לשריפת פחמים ואמבט. בכל שבת, כאשר היו להם מים חמים, הזמינה סבתי את הנכדות להתרחץ אצלה. אהבתי מאוד לשכב במים החמים כשנונה שלי רוחצת אותי, במקום ללכת למרחץ הטורקי הציבורי.

בערבי הקיץ החמים היו סבי וסבתי והדודים שלי עם משפחותיהם יושבים במרפסת ואני הייתי שרה להם שירים מקדוניים.

סבתי לונה ארואסטי

כשפגשתי את הנונה שלי לראשונה הייתי תלמידה בבית הספר היסודי. לנונה היה שיער לבן כשלג והיא תמיד הייתה עסוקה במטבח.

בתינו היו קרובים מאוד זה לזה ובכל זאת, למרבה הפלא פגשתי אותה רק בגיל שש בערך. מרגע שהכרתי אותה נהגתי לבקר אותה כמעט מדי יום. שמחתי מאוד כאשר ביקשה ממני להישאר ללון אצלה. מהרגע הראשון שראיתי אותה, חשתי אליה אהבה מיוחדת, הייתי מוכנה לעשות כל מה שביקשה. סבתי שמרה על כשרות בביתה. לחם, גבינה, ריבה ופסטה היא הכינה בעצמה בבית. בכל יום שישי סבתי שלחה אותי אל השוחט לשחוט שתי תרנגולות. נדרשתי לאחוז את צוואר התרנגולת ​​בעוד השוחט חותך את גרונה. כשהיה משחרר את התרנגולות הן היו מתחילות לפרפר בטירוף ומכתימות את האדמה בדמן. בשובי לביתה היא ציידה אותי בממתקים ושבתי אל ביתי מאושרת, כי הרגשתי שגם נונה שלי מאושרת.

לקראת חג הפסח הייתה סבתא שולחת אותי ואת שני דודני להביא לה חול מיוחד לניקוי כלי המטבח. המקום ממנו היה עלינו להביא את החול היה רחוק, היה זה אזור של דיונות חול ליד בית הקברות הצרפתי. לפני שמילאנו את הפחיות בחול גלשנו במורד הדיונות ורק אחר כך חזרנו הביתה מאושרים כשבגדינו מלאים בחול.

סבתי לונה נהגה לשלוח אותי להזמין חברה ב-Male, הרובע היהודי, וכשחזרתי עם התשובה ממנה היא פתחה ארון קטן שתמיד היה נעול ונתנה לי שקדים ואגוזים. אם לא התנהגתי יפה, העונש הגרוע ביותר מבחינתי היה שיספרו לה על כך. כשגדלתי שטפתי את חדר המדרגות שלה. התחלתי מקומת הגג וסיימתי למטה בשער הכניסה. במהלך העבודה אהבתי לשיר. סבתי ידעה שאני זקוקה לכסף וכשבאתי להיפרד ממנה לשלום, תמיד היה בכיסה מטבע של מאה דינרים בשבילי.

סבי מושון ארגאס

את סבי פגשתי באותו זמן שפגשתי את נונה לונה אבל איתו הייתה לי מערכת יחסים שונה. הוא היה אדם סגור מאוד. רק לאחר זמן מה למדתי להכיר אותו טוב יותר. הוא לא דיבר הרבה. סבא היה איש עשיר, היה לו עסק של עורות ותמיד נדף ממנו ריח של עור. הוא היה איש דתי. בכל בוקר היה קם מוקדם מאוד, מניח על כתפיו טלית, עוטה רצועות שחורות על זרועו וקופסה שחורה קטנה על מצחו. בעודו אוחז ספר תפילות, לחש והתנועע אנה ואנה לפני החלון. לקח לי זמן רב להבין שהוא מתפלל. אחרי התפילה אכל ארוחת בוקר לקח את מקל ההליכה שלו ואת כובעו ויצא לעבודה. במשך כל הזמן הזה שתק, הוא לא אמר אפילו מילה.

כל יום בשעה שתים עשרה בדיוק חזר סבי לארוחת צהריים. ארוחת הצהריים הייתה חייבת להיות מוגשת בזמן בליווי של כוס יין צרפתי. אנחנו, הנכדות שהוזמנו לארוחת צהריים, פחדנו לזוז, אפילו לא הבטנו אחת אל השנייה. לפעמים כשהייתי שם לבדי עם הנונו ומצב רוחו היה טוב, הוא נתן לי לגימה מהכוס שלו. זה היה כבוד גדול עבורי. אחרי ארוחת הצהריים הוא לבש את גלימתו, הדליק סיגריה, ישב במסדרון והתבונן בתקרה במשך שעות. אסור היה להפריע לו.

לפעמים, בערבי שבת, הוא היה מזמין אותי ואת ויקטוריה ללכת לבית הקפה מרגר- Merger שהיה ליד האופיסירסקי דום. השולחנות והכיסאות היו בחוץ תחת כיפת השמיים. הנונה שלי היתה מכינה חבילה עם בורקס תרד וגבינה וביצים קשות – enjaminados. כאשר ישבנו אל השולחן, הנונו שלי היה מבקש שתי בירות, שתי לימונדות וצלחת. התרגשתי מאוד. הם היו שומרי כשרות ולכן לא אכלו בשר צלוי. לעיתים קרובות באו קבוצות של זמרות לשיר ב"Merger", זמרות מהחוואצקה (Hrvatsca), ואם היו שמנמנות ומפותחות במקומות הנכונים, הנונו היה נלהב מאוד. הוא היה נועץ מבט בזמרת והיה אומר לנונה בשקט שהיה רוצה לצבוט אותה. היא היתה עושה לו סימנים בעיניה ובראשה, מזהירה אותו שאנחנו שם. העמדנו פנים שאנחנו לא מבחינות בשום דבר יוצא דופן כדי לא לצחוק.

בית הספר היהודי היה קרוב למקום העבודה של הנונו שלי כך שהלכתי לבקר אותו לעתים קרובות מאוד. ריח העור היה בכל מקום, אבל זה לא הפריע לי. ישבתי קרוב, בשקט, בלי להשמיע קול. כשהיה נותן לי כמה מטבעות, זה היה האות שאני צריכה ללכת. הייתי נושקת לידו ויוצאת בלי לומר מילה. הוא שמר את הסכו"ם, הצלחות, הספלים וכל כלי האוכל שלו בנפרד, רק לנונה שלי מותר היה לגעת בהם.

בשבתות כשחזר מן הקאל הוא אכל תמיד את אותה ארוחת בוקר: "pastel y huevos enjaminados" – מאפה ממולא תרד וגבינה עם ביצים קשות ושתה בירה. אחת מנכדותיו הייתה שם תמיד כדי לשרת אותו בכל מה שהיה צריך. אחר כך ישב במסדרון לבוש בחלוק כשפומית בפיו. ואז צעדו כל נכדיו לקראתו, נישקו את ידו וקיבלו ממנו דמי כיס לשבוע. קראנו לזה לה-סמנדה "la semanada", הוא הכין בכיסו מראש את הסכום עבור כל אחד בהתאם לגילו. השקט שלו הפחיד אותנו. אני הייתי האחרונה בתור. נשקתי את ידו אבל לא הלכתי, וכששאל אותי למה אני עדיין עומדת בשטח, תשובתי הייתה שהכסף לא מספיק לי עבור כל ההוצאות השבועיות שלי. הייתי עושה במהירות את החשבון כדי להוכיח את דברי, היה מסכים אבל ענה: "בשבוע הבא אתן לך, עכשו אין לי כסף קטן". על כך השבתי"; אין בעיה, אני ארוץ לחנות הסמוכה להביא לך עודף". תמיד הופתעתי מכך שהצלחתי לשכנע אותו.

נונו שלי לא ידע את שמות הנכדים שלו, רק את אלה שנשאו את שמו. האחרים היו: "הילדים של אלווירה", "הבנות של דונה", "הבנות של פרידה", וכך הלאה.

משפחת קמחי. הורי יהודה קמחי ודונה ארגאס, אחיותי מטילדה ולורה. אני עומדת בשורה השניה.

למאמר המלא (PDF)