היסטוריה קצרה של הקהילה היהודית בסקופיה

העיר סקופיה, בשמה התורכי אוסקובּ, ובאיות הסרבי סקופליה, נזכרת במקורות היהודיים כאישקופיה, איסקופייה או שקופי'. ראשוני היהודים, שכונו רומניוטים, הגיעו לעיר במאה ה-3 עת נשלטה בידי האימפריה הרומית. היהודים שימשו לא אחת מתווכים בין שליטי האימפריה הבולגרית הראשונה לנציגי ממלכת הכוזרים וזכו לחופש פולחן מלא. ב- 1170 עבר בבלקנים הנוסע בנימין מטודלה וציין שבסקופיה מתגוררת קהילה יהודית מאורגנת ומבוססת. גם בתקופת האימפריה הבולגרית השנייה חיו יהודי העיר בביטחון יחסי והקהילה גדלה כתוצאה מהגירת פליטים שנמלטו משטחי האימפריה הביזאנטית. בשנת 1493 הגיעו מגורשי ספרד לחבל מקדוניה בהזמנת הסולטן העות'מאני באיזיט השני, והשתלבו בו היטב. מספרם הגדול יחסית, כוחם הכלכלי ובעיקר הידע שהביאו איתם: שפות מערב אירופיות, תורה והלכה, פילוסופיה ספרות ואסטרונומיה, הביאו לשינוי באופי קהילת יהודי העיר שקיבלה צביון ספרדי. עם תום השלטון העות'מאני, לאחר חתימת חוזה סאן-סטפנו בשנת 1878, הפכה השליטה בחבל מקדוניה הווארדארית סלע מחלוקת בין ממלכת בולגריה לממלכת סרביה אשר נלחמו ביניהן על השליטה בו. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, הפכה סקופיה מתוקף חוזה ניִי (1919) חלק מממלכת יוגוסלביה. מראשית שנות ה-20, הייתה קהילת סקופיה מאוגדת באיגוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה שמרכזו בבלגרד. בשנת 1940 מנו יהודי העיר 2,816 נפשות, 96% מתוכם יהודים ספרדים ו-4% אשכנזים. לאחר פרוץ הקרבות הגיעו פליטים יהודים נוספים לעיר ובראשית 1943 מנתה הקהילה 3,342 נפשות. במרץ 41 חתמה בולגריה על הסכם עם גרמניה הנאצית שבמסגרתו קבלה את השליטה על מקדוניה. בפברואר 43 חתם אלכסנדר בֶּלֶב ראש "הקומיסריון לשאלות יהודיות" הסכם עם תיאודור דנקר על מסירת 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה לגרמנים. ב-11 במרץ 43 פשטו חיילים בולגרים על כל הערים במקדוניה, כולל סקופיה, וריכזו את כל היהודים בבית החרושת לטבק "מונופול" שהפך מחנה ריכוז. משם נשלחו כל היהודים להשמדה בטרבלינקה. כ-3,290 יהודי סקופיה נרצחו, ובודדים בלבד הצליחו למלט עצמם בדרכים שונות.

למאמר המלא (PDF)

מסקופיה לצ'ילה 1943 – 1948

זכרונותיה של מימי קמחי ארגאס

מימי קמחי ארגאס-פרג'י,  ברחובות סקופיה עם בתה איטה, 1946

זכרונות ילדות  של מימי קמחי ארגאס-פרג'י בסיפורי משפחות – "אז הייתי מאושרת"
זכרונות של איטה ברטוב (בת של מימי)

תרגמה מאנגלית:  בת ציון שלומי
ערכה: מירי בן בשט

הכיבוש הגרמני

יום ראשון 6 באפריל 1942 היה יום חם. אחרי החורף הארוך והקודר אנשים רבים יצאו ליהנות ממזג האוויר האביבי. הם שוטטו ופטפטו בשקט לאורך רחובה הראשי של סקופיה. לפתע קדרו השמים, עשרות רבות של מטוסי שטוקה גרמניים החלו להפציץ את העיר. התושבים הופתעו מאד. נוצרה מהומה גדולה. אנשים התרוצצו בבהלה בחיפוש אחר מקום מקלט. לאחר שהמטוסים נעלמו שב השקט, דממה שררה ואנו ראינו את עוצמת ההתקפה ואת תוצאותיה הטראגיות. מתים ופצועים היו מוטלים על הקרקע. בתוך כל המהומה, הניצולים חיפשו בין המתים את קרובי משפחותיהם. בין הקורבנות היו רבים מבני הקהילה היהודית.

גרמניה שהייתה אז בעלת ברית של איטליה, בולגריה וספרד, כבר השתלטה על כמה מדינות באירופה, אך לא הייתה לה ברית עם יוגוסלביה.

באותה תקופה החלו פליטים מן הארצות הכבושות שנמלטו מן הצבא הגרמני לחצות את העיר בחיפוש אחר מקום מבטחים. השמועות על מעשי הזוועה של הגרמנים נגד האוכלוסייה, ובייחוד נגד היהודים, היו כה נוראות, עד כדי כך שהיה קשה להאמין.

באותו היום ה-6 באפריל 1942 כבש הצבא הגרמני את יוגוסלביה. באותו לילה, הוריי, שתי אחיותיי ואני שהינו במקלט שהיה מוגן מפני הפצצות אוויריות. המקלט היה עמוס בשכנים, גברים, נשים וילדים. אף אחד לא ישן. בכל פעם שנשמע רעש מחריש אוזניים של מכונית או אופנוע נשימתנו נעתקה ועינינו התמלאו אימה.

למחרת בבוקר חזר השקט, בהדרגה אנשים החלו לצאת לקנות מזון שיספיק לימים הקרובים עד שהמצב יתבהר. כשהבנו שבני משפחתנו בריאים ושלמים שבנו לבתינו בתחושת הקלה.

החיים תחת הכיבוש הנאצי

הייתה לי משפחה גדולה. להורים של אימי היו עשרה ילדים, ארבעה בנים ושש בנות, כולם היו נשואים והורים לילדים. גרנו באותה שכונה, זה ליד זה בסקופיה בירת מקדוניה. חיי המשפחה היו חשובים מאוד. היהודים, שהיו רובם סוחרים זעירים, התגוררו ברובע היהודי קרוב למקום שבו היו בית הספר, בית הכנסת והמועדון החברתי.

יחד עם החיילים הגרמנים הגיעו גם חיילים בולגרים. מקדונים רבים הם צאצאים של בולגרים. החודשים הראשונים עברו בשקט יחסי. ראשי הקהילה היהודית הודיעו לנו על דרישות הגרמנים. הדרישה הראשונה הייתה שכל יהודי מגיל 6 ומעלה יאלץ לתפור על בגדיו טלאי עם מגן דוד והמילה "יהודי" במרכזו באופן שיבלוט לעיני כל רואה. כמו כן הוטל עוצר על היהודים החל מהשעה 20:00 עד למחרת בשעה 6:00 בבוקר. מי שהפר את ההוראות הללו דינו היה מאסר או מוות.

בימים שלאחר הכיבוש, הגרמנים השתלטו על בתיהם הגדולים של העשירים והקימו בהם מפקדה ומגורים לאנשי הגסטאפו ולחיילים הגרמנים הבכירים. עם בוא הקיץ הייתה תחושה של רגיעה. לא דווח על אירועים מיוחדים. יכולנו ללכת לכל מקום באין מפריע. החיילים הגרמנים כמעט שלא התייחסו לטלאי שהתנוסס על בגדינו.

אחרי כמה חודשים של שקט לפתע פלשו לעיר יהודים סרבים שהיו בדרכם לקוסובו. קוסובו שבדרום נכבשה על ידי כוחות איטלקיים, והייתה המקום היחיד שהיה בטוח. הצפון כולו היה מוקף בארצות שנכבשו על ידי הנאצים ומשם לא היה מפלט מהם. הפליטים סיפרו לנו על מעשי הזוועה והרצח שביצעו הגרמנים, בעיקר נגד יהודים, סיפורי זוועה שלא נשמעו לנו הגיוניים, לא האמנו והמשכנו לחשוב שאנחנו נוסעים לגרמניה לעבודה קשה.

עם הזמן נעשו פקודות הגרמנים קשות יותר.

הפליטים היו מוכנים לשלם סכומי כסף גבוהים כדי לעבור את הגבול, ולכן היה קל למצוא אנשים שהסכימו לעזור להם למרות הסכנה. היהודים בסקופיה היו מפוחדים, אבל לא העזו לפעול ולנסות לברוח, כי להיפרד מהמשפחה לא התקבל על הדעת. הצו הבא של הגרמנים היה שבכל חדר חייבים לחיות לפחות שני אנשים, לא פחות. הוראה שאילצה אותנו לעבור לבתים גדולים מספיק כדי להכיל בנוסף לבני משפחה גם חברים ושכנים. כך הלך והצטמצם מרחב המחיה שלנו.

למרות שהמצב הלך והחמיר ניסינו להמשיך בחיינו הרגילים. חגגנו לידות וחתונות. באותו זמן אני כבר הייתי נשואה ועברתי לגור בבית הורי בעלי אלברטו.

צו הנאצים הבא היה איסור שהייה והימצאות יהודים ברחובות הראשיים ובמקומות ציבוריים כגון בתי קולנוע, פארקים, בתי קפה ומסעדות. בנקודה זו הבינו היהודים שמשהו חמור מאוד קורה, נורא בהרבה משהעזנו לחשוב. היו בינינו כאלה שאזרו אומץ וחיפשו דרך לברוח, אולם רובנו המשכנו להתנהל כרגיל. יצאנו לעבודה, פתחנו את החנויות שלנו בשעות המותרות, עד היום שגילינו שהם הוחרמו על ידי הגסטאפו. זה היה רגע שבו הבנו שנפלנו למלכודת הנאצים. חיינו בשלווה כוזבת, הם גרמו לנו להאמין שאנחנו יכולים לחיות חיים כמעט  נורמאליים, כשלמעשה הם חיכו לרגע הנכון להתחיל ליישם את התוכנית שלהם והיא השמדת כל יהודי מקדוניה. בשלב זה התחלנו בחיפוש נואש אחר דרכי מילוט.

אני חשתי פחד ודאגה זמן רב קודם לכן. מראשית הכיבוש הגרמני חשתי שהמצב שאנו חיים בו הרבה יותר גרוע מכפי שרוב האנשים האמינו. אף אחד לא רצה להקשיב לי כשאמרתי שעלינו לחפש דרך להימלט. בניגוד לרוב, אני הקשבתי בתשומת לב לפליטים שעברו בסקופיה והאמנתי לכל מילה שלהם. עכשיו לא יכולנו עוד להתכחש למציאות הקשה. הצורך להתכונן לעתיד לא בטוח הפך לצו השעה. בכל ערב אחרי הארוחה, ישבו הנשים במטבח ותפרו שקים לכלים שנזדקק להם במחנות העבודה בגרמניה. הגברים נשארו לשבת בחדר האוכל, דיברו על העתיד וניסו לדמיין את האפשרויות. הם לעגו לי בכל פעם שאמרתי שאנחנו הולכים למחנות עבודה ולמוות. מעולם לא משתי מצדו של בעלי. סמכתי עליו שהוא ימצא דרך להימלט.

למאמר המלא (PDF) "מסקופיה לצ'ילה 1943 – 1948"