כנרי מוטי

ב-22 ביוני 1990 הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בהלוויה צנועה הרב משה קסורלה. קסורלה עלה לישראל ב-1980 מפריז ובאמתחתו סיפור חיים מרתק של שואה וגבורה אשר נבלע אל תוך דפיו המאובקים של ספר ההיסטוריה. מיהו הרב משה קסורלה?

משה קסורלה נולד ב-12 באוגוסט 1913 בביטולה, עם תום מלחמת הבלקן השנייה, לאחר שהעיר נכבשה על ידי ממלכת סרביה. המשפחה נמנתה עם קהילת ביטולה, והייתה בת 11 נפשות. בילדותו למד בתלמוד תורה שבעירו אצל חכם יצחק אליצפן. בין השנים 1928–1932, למד במחזור הראשון של הסמינר התאולוגי היהודי בסרייבו ביחד עם אחיו מאיר, תחת הרבנים מוריץ לוי ומרדכי צבי אורבך. היה זה מוסד ייחודי במתכונת של ישיבה תיכונית אשר הכשיר רבנים, ממלאי מקום לרבנים, חזנים, מורים ושוחטים מקרב קהילות יהדות יוגוסלביה אשכנזים וספרדים. עימו למד בחברותא סולומון גאון, לימים פרופסור בישיבה יוניברסיטי.

לאחר סיום לימודיו, שב לביטולה וכיהן כרב. בשלהי 1936 עזב לצרפת והחל ללמוד בבית המדרש הרבני של צרפת. עם חבריו לספסל הלימודים נמנו הרבנים דוד פיירוורקר וארנסט גוגנהיים. ביולי 1938 מונה לרב הראשי של קהילת יהודי טולוז. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת, בין השנים 1940–1942 שימש קסורלה גם כרב עבור יהודים בלגים שנכלאו במחנה ורנה (Vernet d'Ariège), ובהמשך פעל לסייע בציוד אישי ובתרופות גם ליהודים מצרפת שנכלאו במחנה המעצר גירס (Le camp de Gurs) ומחנה רסבדו (Récébédou). הוא היה חבר תנועת ההתנגדות הצרפתית (La Résistance), ובית הכנסת המרכזי פאלאפרט (Synagogue Palaprat) שימש מקום התכנסות לאנשי הרזיסטאנס. מעת לעת נהג הרב קסורלה להעביר לאנשי הרזיסטאנס בבית הכנסת, שיעורי היסטוריה בתולדות עם ישראל.

קסורלה נעזר בבישוף ז'יל-ז'רו סאלייז' אליו העביר דיווח שבועי על מצבם של יהודי המחנות. הבישוף גינה בפומבי את מדיניותו האנטישמית של משטר וישי ואת רדיפות היהודים, וסייע בהברחת ילדים יהודים מהמחנות למסתור במנזרים שונים.

פעילותו של קסורלה ברזיסטאנס הובילה את המשטרה הצרפתית לרדוף אחריו, והוא נמלט מטולוז עם רעייתו כאשר ברשותו מכתב מהבישוף ז'יל-ז'רו סאלייז' המנחה לסייע לו. ב-25 ביוני 1942 נישא בטולוז לפאני לבית רייכר (1923–2013), שהייתה ילידת פולין. בני משפחתה של פאני התגוררו באנטוורפן וסחרו ביהלומים. במהלך המלחמה, עלה בידי משה קסורלה להציל חלק מבני משפחתה של רעייתו משילוח למחנות ההשמדה. כל משפחתו קסורלה מביטולה נרצחה במחנה ההשמדה טרבלינקה, במהלך שואת יהודי מקדוניה.

קסורלה הגיע לניס, שהייתה באותה העת תחת חסות איטלקית, ושם במאי 1943 נולד בנו בכורו יהושע, לימים ארכיטקט. מניס נמלט למנזר הררי בכפר סנט ג'וליה אשר במחוז גארון עילית, ושם באוגוסט 1944 נולדה בתו דניאל. לאחר הגעת כוחות גרמניים לאזור נמלטה משפחת קסורלה והסתתרה באסמים בכפרים שונים באזור.

לאחר המלחמה עברו משה קסורלה ומשפחתו לאו-דה-סן אשר בפריז רבתי, ושם ניהל בית מחסה לילדים עקורים ויתומים. בהמשך כיהן כרב הראשי של הקהילה הספרדית בפריז. בתחילה פעל מבית הכנסת של מונמארטר, ומאוחר יותר עבר לבית הכנסת דון יצחק אברבנאל. ממשלת צרפת העניקה לו את עיטור: קצין במסדר הדקלים של האקדמאים. משה, רעייתו והבת דניאל עלו לישראל ב-1980. המשפחה התגוררה בירושלים. בשנותיו האחרונות התמודד עם מחלה קשה והלך לעולמו ב-1990 והוא בן 76 שנים.

מקורות

• ג'ני לבל, גאות ושבר, פרקים בתולדות יהודי מקדוניה הווארדארית, הוצאת מורשת, ירושלים, 1986, עמודים 119, 122.
• Henriette Asseo, "Le rabbin Cassorla, vers la coopération des résistances à Toulouse", dans: Muriel Flicoteaux and Sabi Soulam, Engagements, Résistances, Mémorial des Judéo-Espagnols déportés de France, Paris, Éditeur Muestros Dezaparesidos, 2019, 719 p.
• משה קסורלה, באתר wikiwix.com (באנגלית).
• Sylvie Bernay ,Anti-Semitic Propaganda Against the Episcopal Protests of the Summer of 1942, באתר info.
• הסמינר התאולוגי היהודי בסרייבו, באתר elmundosefarad.
• עם הרב עוזיאל בפריז, הצופה, 4 בפברואר 1947.
• הערך על משה קסורלה בוויקיפדיה אשר כתב כנרי מוטי.
• ראיון עם דניאל קסורלה, בתו של משה קסורלה, ירושלים, 2025.

מקור התמונות: דניאל קסורלה, ירושלים, ישראל, אלבום משפחתי (בתו של משה קסורלה)

כתב: אריה ביבאס

הרב יעקב יוסף ישראל נולד במונאסטיר בשנת 1819, לאביו שהיה רב ומורה צדק של הקהילה במשך שלושים ושש שנים. הוא היה צאצא לשושלת רבנים שכיהנו במונאסטיר ופעלו בקהילה היהודית בהוראה וחינוך.

השושלת הידועה לנו היא זו:

חייו ופעלו

ידיעות רבות על הרב יעקב יוסף ישראל אין לנו, אבל מהמעט שיש מצטיירת דמות של מנהיג רוחני, יודע ספר הקשור לקהילתו ולחייה. על הקשר המיוחד לקהילה ועל הכבוד שהקהילה רחשה לו תעיד העובדה שהקהילה קראה, לכבודו, לבית הכנסת שבנתה בירושלים בשם אחד מספריו : "יגל יעקב".

בצעירותו למד בירושלים אצל הרב הנשי"א הלא הוא הרב ניסים שמואל יהודה ארוואץ, מחבר הספר "דרכי אי"ש", כפי שמעיד חברו ללימודים הרב רחמים שאלתיאל יעקב ניניו בספרו "שמש ומגן":

חבר מפורסם אחר לספסל הלימודים אצל הנשי"א, היה מי שלאחר מכן היה הראשון לציון, הרב אברהם אשכנזי. בימים ההם המצב הכלכלי לא אפשר לכל אחד להשקיע את זמנו בלימוד תורה. רק המוכשרים ביותר עשו זאת. לכן, אין זה מפתיע שחבריו לספסל הלימודים והוא ביניהם הפכו לרבנים חשובים, מנהיגי קהילה ומחברי ספרים.

על פעלו של הרב יעקב יוסף ישראל ופרטים על שושלת המשפחה ניתן ללמוד מן ההקדמה לספרו,"יגל יעקב", שהביא לדפוס בנו יוסף ב-1900. הוא כותב:

"ישתבח הבורא ויתעלה היוצר שזיכני להביא הספר הזה לבית הדפוס עם פירושו של מרן מלכי א"א הרב הזקן שקנה חכמה, הרב המובהק, ונוגה לו ברק, מור"ר יעקב יוסף ישראל זלה"ה עם פירושו הרבים… ועוד כמה דברים מועילים טובים לנר"ן אשר הניחם מו"ר אבי הנז' ז"ל וכל למוד ולמוד הדפסתיהו בפני עצמו כדי שיהיה בנקל ללומד למצוא אותו ובודאי שזכות מ"ע הרב מו"ר אבי יגן על כל הקונים והלומדים הספר הזה… שכל ימי מו"ר אבי חידש חידושים בתורתנו הקדושה, ומזמן בחרותו לימד תלמידים הרבה בששה מחלקות וכלם יצאו רבנים מובהקים, ואח"כ קבלוהו אנשי עיר מונאסטיר לרב ולמו"ץ עליהם, וכתב ל"ב קונטרסים פירושים על התורה וההפטרות ופירוש ע"כ התנ"ך, ועל הש"ס ועל או"ח ויו"ד, ומדרשים ומשלים בלעז… וכל אלו הפרושים מהם כבר הדפסתי זה ד' שנים קודם בס' ישמח ישראל ומהם אדפיס עתה באלו הימים אם יזכני האל בזכות אבוה"ק וזכות מו"ר זקני הרב המובהק יוסף יעקב ישראל שהיה רב וגדול בישראל ל"ו שנים ונפטר לב"ע בשנת ע"א לימי חייו וגם זכות מו"ר זקני מרן מלכי הרב המובהק שעשה חסד וצדקה כמוה"ר יעקב רפאל ישראל זלה"ה אשר הניח גן נאה לקרן קימת לישיבתנו קהלת יעקב יעב"ץ במונאסטיר…."

מארק כהן בספרו החשוב על קהילת מונאסטיר, Last Century of a Sephardic Community, מספר על שני אירועים בהם היה מעורב הרב יעקב יוסף ישראל המעידים הן על תכונותיו, אופיו והליכותיו, והן על דאגתו הרבה לקהילתו. ואני מצטט:

האחד:  כשש שנים לאחר שהתמנה לרב הראשי של קהילת מונאסטיר, אנחנו עדים לאירוע מרגש שבו המיסיונר אפשטיין, שנשלח לנסות להמיר את דתם של יהודי מונאסטיר, מבקר אצל הרב בנוכחות חכמי הקהילה ומנסה להשפיע עליהם לקבל עליהם את הנצרות. הרב יעקב יוסף ישראל הפגין ביטחון בצדקת הדרך, וכך תיאר המיסיונר את המפגש:

"ביקרנו אצל הרב הראשי שקיבל אותנו בנימוס ושוחח אתנו אך ורק בשפה העברית על סמכותו של התלמוד ועל הרמב"ם, האישיות היהודית הדגולה. הרב יעקב יוסף ישראל בלוויית מלומדים אחרים החזירו לנו ביקור בבית הקונסול האנגלי. למרות שהבינו היטב את השליחות שלנו, הם התייחסו אלינו בנימוס."

קור הרוח של הרב התברר כמוצדק. מאמצי המרת הדת של המיסיונר אפשטיין הסתיימו בכישלון.

והשני:  בעקבות שריפת הענק בשנת 1863 שכילתה את הרובע היהודי והותירה מאות משפחות ללא קורת גג, ללא בגדים וללא מזון, פנה הרב יעקב יוסף ישראל במכתב לסר משה מונטיפיורי בבקשת עזרה דחופה. מכתב הפנייה, שהיה כתוב עברית, הגיע חמישה ימים לפני יום הכיפורים.

סר משה מונטיפיורי פעל במהירות הבזק. עוד לפני יום הכיפורים פנה לכל בתי הכנסת והקהילות בלונדון להעמיד את קהילת מונאסטיר בראש המטרות לשמן תיאספנה התרומות ביום הכיפורים.

יומיים לאחר יום כיפור פירסם הג'ואיש כרוניקל הלונדוני כתבה ובה מצוטטים המכתבים של משה מונטיפיורי, של הרב יעקב יוסף ישראל ושל הקונסול הבריטי למונאסטיר וסלוניקי. כותרת הכתבה היתה: אש במונאסטיר – פנייה ובקשה למען הסובלים.

ואכן, העזרה של הקהילה הלונדונית הייתה המשמעותית ביותר, מבין כל מקורות הסיוע האחרים, ותרומה זו היא שהעמידה את קהילת מונאסטיר חזרה על רגליה.

פרט מעניין וייחודי מופיע בספר "יגל יעקב". זוהי תפילה בלדינו שחיבר הרב יעקב ישראל וממנה ניתן ללמוד על המצב החברתי והכלכלי הקשה שאתו התמודדו בני הקהילה, וכמובן גם הוא כאחד ממנהיגיה.

דבר מותו של הרב יעקב ישראל התפרסם בעולם היהודי. (בספרה של ג'ני לבל, עמ' 289 נאמר שהוא נפטר בירושלים. פרט זה אינו נכון, כמוכח מן העתונות של הימים ההם.)

עיתון "החבצלת" מיום 8 בנובמבר 1889 (י"ד בחשון תר"ן, כחמישה שבועות לאחר פטירתו.) כתב:

במסגרת פעולות שיקום "בית החיים" במונאסטיר, נחשפה גם מצבתו, אך הכיתוב עליה מחוק או מאוד מטושטש. מימין, שחזור הכיתוב.

ערכו אריה ביבאס ויעל אונא, יולי 2020

"אני זוכר את חכם משה יושע קורא בקול בלאדינו את תפילת 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים ואת הנשים הבוכות בעזרה. הייתי בן חמש כאשר לקח אותי סבי בפעם הראשונה לסליחות בבית הכנסת 'יגל יעקב'."

משה יקר שלנו, עולם ילדותך נטוע היה בבית הכנסת "יגל יעקב", וכך כבר בגיל צעיר כל כך ספגת את נשמת הקהילה, זו החיה וזו שאיננה עוד. בהיותך חייל צעיר השתתפת באזכרה הראשונה לקדושי מונאסטיר בשנת 1950, ומאז, במהלך חייך העשירים כל כך בפעילות ציבורית התחייבת לשמר את זכר הקהילה ולהעביר לדורות הבאים את ערכי הרוח שספגת בבית שחי את חסרונה ועל זה אנחנו כולנו צאצאי יהדות מקדוניה מוקירים לך תודה.

משפחה ונעורים

משה נולד ב-ה' באייר תרצ"ג, 1 במאי 1933, בירושלים,  לאביו, שמואל בן משה טסטה (1907 – 1989) ולאמו קלרה בת פרץ, גם היא ממשפחת טסטה,  שניהם ילידי מונאסטיר.  אביו שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1924. אמו עלתה לארץ עם קבוצת בחורות רווקות בשנת 1930. את הסרטיפיקטים לעליה אירגן הפעיל הציוני הידוע ליאון קמחי. הוריו נישאו בשנת 1931, וגרו במושב עטרות שמצפון לירושלים במשך כ-5 שנים. לאחר מכן עברו לשכונת מקור ברוך, סמוך לבית הכנסת יגל יעקב.

כתב: מוטי כנרי

בלגרד, 1949. מאיור בצבא העממי היוגוסלבי צועד ברחוב בעיר, כאשר לפתע קופץ עליו אזרח קטוע יד, מחבק אותו ודומע מהתרגשות. אחרי מספר שניות של תדהמה שואל האזרח: "המפקד, אתה זוכר אותי? הצלת את החיים שלי שם בהרים!" הקצין ויקטור משולם מזהה אותו. הוא אחד מחייליו שנפצע קשה בידו בקרב נגד כוחות בולגריים. הנמק החל להתפשט ביד. תרופות ורופאים לא היו בנמצא. בסיוע וטרינר שהיה בכוח, כמה בקבוקי סליבוביץ' בהם השתמשו "להרדמת" הפצוע שנקשר לעץ, ולחיטוי, ושערות מזנב סוס עימן ביצעו בו ניתוח כירורגי, כרתו את ידו והצילו את חייו. מיהו אותו ויקטור משולם שתואר על ידי אנשיו כמפקד של חיילים, שלחם תמיד בראש כוחותיו, "חיית שטח", קר רוח ולוחם ללא חת?

ויקטור משולם נולד ב-1918 בביטולה לבן-ציון ולשרה לבית קלדרון. אביו היה גַּבָּן (עושה גבינות) ומוכר פחמים. היו לו 7 אחים ו-3 אחיות. אחיו, יצחק משולם עלה לארץ ישראל ב-1931 ושנתיים מאוחר יותר הצטרף ליצחק האח גבריאל. ויקטור נשלח לשנתיים הכשרה בסובוטיצה ולאחר מכן היה מראשי קן תנועת "תכלת לבן" בביטולה. ב-1938 גויס לצבא ממלכת יוגוסלביה ובהמשך, באפריל 1941 לאחר פלישת גרמניה הנאצית ליוגוסלביה וקריסת הממלכה פשט את מדיו וחזר לעירו. זמן קצר לאחר מכן, הצטרף ויקטור משולם ליחידת הפרטיזנים על שם דמיאן גרואב, והיה ראשון הפרטיזנים היהודים מביטולה.

שישה חודשים מאוחר יותר הצטרפו בנו רוסו, לימים גנרל בצבא יוגוסלביה, נסים אלבה, ובהמשך אסתר עובדיה, ז'מילה קולונומוס, סטלה טסטה, אדלה פראג'י קלדרון, אברם קסורלה, נסים בכר (קלדרון), דוד קלדרון, מנטש ישי ועוד. בסך הכל לחמו 16 יהודים ומהם 6 נפלו בקרבות.

אחיו של ויקטור משולם, גבריאל משולם שעלה לארץ ישראל, התגייס לחיל החפרים של הצבא הבריטי והשתתף במערכה על יוון. בשלהי אפריל 1941 כאשר הוכרעו הבריטים והמתינו לפינוי ליד העיר קלמטה, הסיר גבריאל את מדי הצבא הבריטי והסתתר במערות בהרים הסמוכים. לא ברור כמה זמן הסתתר ומה עשה בהמשך, אך ידוע שבשלב מסוים נפגשו ויקטור וגבריאל. ויקטור כבר היה באותה העת מפקד כוח פרטיזנים.

גבריאל מסר לוויקטור שבכוונתו לחזור לביטולה לסייע בפרנסת המשפחה וזה ניסה ללא הצלחה לשכנע את אחיו להישאר. "שום דבר טוב לא יצא מזה" אמר ויקטור לגבריאל, אך הוא נותר נחוש לחזור לבית הוריו וכך עשה. במרץ 1943 גורשה משפחת משולם, כולל האח גבריאל, על ידי הבולגרים למחנה מונופול בסקופיה ומשם לטרבלינקה. איש לא ניצל.
ויקטור משולם היה מפקד הגדוד השלישי בחטיבת הפרטיזנים החמישית המקדונית והוא לחם ביוגוסלביה, יוון ואלבניה נגד כוחות בולגרים, גרמנים ונגד הצ'טניקים. היו אלו קרבות עקובים מדם תוך מניין נפגעים גבוה גם בכוחות הפרטיזנים. שמעו של הלוחם והקצין האמיץ יצא למרחוק. לאחר המלחמה כיהן לזמן קצר כמושל הצבאי של ביטולה, אחר כך נשלח לאקדמיה הצבאית בבלגרד ולמד שם עד נובמבר 1946, עת מונה לפקד, לתקופה קצרה, על החטיבה המקדונית השנייה.

בהמשך נשלח לקוסובו שם כיהן כראש מטה קורפוס ההגנה הלאומית והוצב בפרישטינה. שם הכיר את אשתו לעתיד נינה לבית מאנדיל. ב-1948 מונה לעוזר הנספח הצבאי של יוגוסלביה בטורקיה והוצב באנקרה. ב-1950 שב לבלגרד ובהמשך כיהן בתפקיד מטה בנובי-סאד בדרגת מאיור (רב-סרן).

משולם היה קומוניסט "שרוף" והציג עמדות אלו בגלוי ובהפגנתיות. כך, הוא משך תשומת לב כ"סטליניסט". בשנים אלו העימות בין יוגוסלביה לגוש המזרחי, ובמרכזו העימות האישי בין סטאלין לטיטו, היה בשיאו. בהיסטוריוגרפיה היוגוסלבית נקרא העידן הזה תקופת ה"אינפורמבירו" (Informbiro).

המרשל טיטו, שיש כאלו שזוכרים את שלטונו בערגה, רדף את מתנגדיו הפוליטיים ללא רחם, גם את אלו שנחשדו כמתנגדיו וגם עוד כהנה וכהנה "שלא באו לו טוב". הוא הקים את גולאג "גולי אוטוק" הידוע לשמצה על אי בקרואטיה (שם נכלאה גם ההיסטוריונית ג'ני לבל בגלל שנטען כי סיפרה בדיחה על טיטו…). משולם קיבל ידיעה שעתידים לעצור אותו, והוא נמלט עם משפחתו דרך יוון, עלה לישראל והצטרף לאחיו יצחק. יצחק כיהן בהמשך כיו"ר ועד העובדים של סולל בונה וכחבר מועצת העיר ירושלים.

בתחילה התגורר ויקטור בדירת חדר במחנה יהודה בירושלים ובהמשך עבר לתלפיות. בארץ שכל את בנו בכורו בן ציון שנפטר ממחלה ובהמשך נולדו לו שני ילדים אלי ושרית. ויקטור משולם עבד בסולל בונה כמפקח בנייה.

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה יוגוסלביה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. לאות מחאה, החזיר ויקטור משולם את כל עיטוריו הצבאיים למרשל טיטו. לשמחתנו מסמכי העיטורים נותרו בידי המשפחה.

ב-1981 לאחר תיאומים ארוכים חזר לביקור במקדוניה היוגוסלבית באישור השלטונות. עשרות רבות מלוחמיו בכוחות הפרטיזנים חיכו בגבול היווני וקיבלו אותו באהדה רבה. ממשלת יוגוסלביה אף העמידה לרשותו אמצעי תחבורה.

ב-1982 הדליק משואת זיכרון בטקס הממלכתי של יום השואה. בספטמבר 1982 נסע שוב ליוגוסלביה ובביטולה קיבל עיטור מיוחד על פועלו בעבר. ויקטור משולם הלך לעולמו ב-1997 והוא בן 79. רעייתו נינה נפטרה ב-2018.

משולם היה אחד הקצינים היהודים המעוטרים ביותר במקדוניה ואלו היו עיטוריו:

עיטור העוז (אומץ) של צבא יוגוסלביה (Orden za hrabrost)

מדליית הפרטיזנים של 1941 (Partizanska spomenica 1941)

עיטור כוכב הפרטיזנים דרגה שנייה ודרגה שלישית (Orden partizanske zvijezde II, III)

עיטור ההצטיינות של העם היוגוסלבי דרגה שנייה (Orden zasluga za narod II)

צלב הפרטיזנים של ממשלת פולין (Krzyż Partyzancki)

עיטור הרפובליקה העממית הבולגרית על השתתפות במלחמה הפטריוטית 44-45 (Za Uchastie V Otechestvenata Vojna 1944–1945 g)

קישורים חיצוניים:

• ריאיון מצולם שנערך עמו בהפקת יד ושם ב-1986 העוסק בתקופת המלחמה.  מראיין: ד"ר שמואל ספקטור
• הערך על ויקטור משולם בוויקיפדיה העברית
• ראיון קולי שנערך עמו ב-1969, המכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. מראיין משה משולם
• גבריאל משולם באתר "יזכור".

הועתק מהוויקיפדיה, מאמר: אברהם מוריץ רומנו

(בסרבו-קרואטית בכתב לטיני: Avraham Moric Romano;‏ 1894 ביילינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – סוף מרץ 1943, מחנה ההשמדה טרבלינקה) היה הרב הראשי האחרון ליהודי ביטולה וכיהן בתפקידו מ-1931 ועד לתקופת השואה.

קורות חייו

אברהם רומנו נולד בביילינה במשפחה בת 7 נפשות. אחיו סלומון ושלוש אחיותיו: בלאנקה, מטילדה ואסתר. למד בישיבה בסרייבו ובה הוסמך לרבנות. אחיינו של אברהם רומנו, אשר כיהן ברבנות בסרייבו טרם מלחמת העולם הראשונה. הוא נישא ללאה לבית לוי (1898 סרייבו – 1942 סמדרבו) ולזוג נולדו שני בנים אברהם ב-1919 ומוריץ ב-1921.  בין 1919 – 1923 כיהן כרב בקהילת ביילינה.[1] בהמשך ועד 1931, כיהן בקהילת דוברובניק.

ב-1931 התמנה לרב הראשי ליהודי ביטולה. בעת שמונה נתונה הייתה קהילת ביטולה במצב כלכלי וחברתי קשה. מ-1928 לא כיהן רב ראשי בקהילה והייתה הגירת פנים משמעותית מהעיר לקהילות מבוססות יותר. הרב פעל בקרב יהדות יוגוסלביה במטרה לעזור לקהילה ולשקמה.[2][3] הוא פרסם מספר מאמרים על הקהילה בעיתונות היהודית בכללם בעיתון " Jevrejskom glasu" (בסרבו-קרואטית: הקול היהודי). בהמשך, ערכו ליאון קמחי ראש הקהילה והרב רומנו מסע בקרב הקהילות היהודיות במטרה לעורר את הנהגת יהדות יוגוסלביה לנקוט בצעדים מידיים כדי לחלץ את הקהילה ממצוקתה. עוד פעל לעודד את צעירי הקהילה לעלות לארץ ישראל. ב-1939 ביקר בארץ ישראל לבחינת חלופות עלייה ליהודי ביטולה.[4]

באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה תקפה גרמניה הנאצית את ממלכת יוגוסלביה והכניעה אותה תוך ימים אחדים. רעייתו של הרב רומנו נפצעה בהפצצה של מטוסים איטלקיים על ביטולה ונשלחה לסמדרבו להחלמה. שם, בראשית 1942 הוצאה להורג ביחד עם נשות הקהילה. לאחר כיבוש יוגוסלביה נמסר אזור ביטולה לחזקת ממלכת בולגריה. ב-11 במרץ 1943 ביצעו הבולגרים אקציה במקדוניה ועצרו את יהודי החבל ובכללם בני קהילת ביטולה ועימם הרב אברהם רומנו. העצורים נכלאו בשטח מפעל הטבק "מונופול" אשר בסקופיה וממנו שולחו עד סוף מרץ ברכבות ישירות למחנה טרבלינקה.[5] הרב אברהם רומנו נרצח ביחד עם קהילתו בטרבלינקה.

בנו, מוריץ רומנו ניצל מהשואה משום שגורש לשטחי בולגריה ונכלא בווארנה. לאחר המלחמה הפך לאיש ציבור וחבר פרלמנט ביוגוסלביה. כיהן כשגריר יוגוסלביה בצ'ילה. נכדתו, ברטה רומנו ניקוליץ' מכהנת כיושבת ראש הקהילה היהודית בסקופיה (2018).

הערות שוליים

[1.] הקהילה היהודית בביילינה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות – יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמוד 41.

[2.]  הקהילה היהודית בביטולה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות – יוגוסלאוויה, עמוד 48.

[3.]  הקהילה היהודית במונאסטיר, באתר יד ושם.
https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/monastir/between_wars.asp

[4.] אורח מיוגוסלביה-הרב רומאנו ממונסטיר, הבוקר, 22 באוגוסט 1939.
http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=HBKR/1939/08/22&id=Ar00314

[5] ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה – הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פעמים, 27, תשמ"ו 1986, עמוד 62–75. החוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה, באתר מה-יא"ה.
http://mayaeh.tau.ac.il/wp-content/uploads/moreshet/_repositoryTL15/1000332010.pdf

קישורים:

•  ראיון עם מוריץ רומנו (הבן של אברהם רומנו), באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה קובץ וידאו (במקדונית)
• אברהם רומנו – דף עד, באתר יד ושם

ליאון קמחי היה הכוח המניע בתנועה הציונית במונסטיר ואחד מחשובי המנהיגים בתנועה הציונית ביוגוסלביה. בין 1918 ל-1939 החזיק בקשת רחבה של תארים ותפקידים רשמיים, ביניהם, יו"ר ועד המגבית היהודית הלאומית בדרום סרביה;

מזכיר, סגן יו"ר, ויו"ר ועד הקהילה של מונסטיר;  סגן יו"ר של הפדרציה הציונית של יוגוסלביה; ומזכיר הארגון הציוני של ביטולה. ואולם ייתכן שדווקא תאריו הבלתי-רשמיים מלמדים ביתר מהימנות על התפקיד החיוני שמילא במונסטיר. כאות כבוד לפועלו כונה קמחי בתואר דוקטור, וכשפעל לארגון הסרטיפיקטים הנחוצים לעלייה לארץ ישראל הוסף לו עוד תואר – הוא נקרא מעתה הקונסול דוקטור ליאון קמחי.

בשנות ה-1920 קמחי היה קשור לתנועה הציונית 'הפועל הצעיר' ששאפה להקמת בית לאומי יהודי סוציאליסטי, ולעתים קרובות דיבר על תפקידו של מעמד העובדים במדינה היהודית העתידה. למעשה, כשקמחי התחתן, לא הבינו הצעירים הציונים במונסטיר כיצד מתיישבות דעותיו הפוליטיות השמאלניות עם מוסד הנישואין. כפי שנזכר אחר כך נסים טסטה, "ככלות הכול מה הקשר בין ליאון לבין מוסד זעיר-בורגני כמו נישואין?" אך ברקע עמדותיו הפוליטיות, היה קמחי משוכנע לחלוטין, שאין ליהודים עתיד במונסטיר. הוא רצה בכל מאודו לראות את היהודים עוזבים ועולים לפלשתינה, והוא השתמש בכל נימוק כדי לשכנעם להגר. קמחי ניחן בגמישות שנדיר למצוא בקרב אידיאולוגים. לאבות עניים שחששו מכך שלא יוכלו לספק נדוניה לבנותיהם, קמחי סיפר על יתרונותיה של פלשתינה, שם ניתן לחתן בנות ללא נדוניה. ליהודים שהתקיימו על חלקות אדמה קטנות שעיבדו, הבטיח משקים גדולים יותר בארץ ישראל. כשלא היו די סרטיפיקטים כמספר כל אלה שרצו לעלות לפלשתינה, קמחי ארגן למשפחות לקחת ילדים נוספים כאילו היו גם הם ילדיהם.

קמחי נולד ב-1898 למשפחה מונסטירלית אמידה שלא היתה דתית במיוחד, ונדמה היה שנתיב חייו יוביל אותו לעתיד מוצלח ולא פוליטי. הוא רצה ללמוד משפטים בפריס. אביו, מושון, היה בין המונסטירלים הראשונים שקיבלו חינוך חילוני בבית הספר התיכון העות'מאני של מונסטיר, והפך לסוכן קוסמטיקה מצליח. גם ליאון קיבל השכלה חילונית מודרנית אם כי בבית הספר אליאנס.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ ללימודיו באליאנס והחלה את חינוכו החדש בציונות. בעוד ששאר משפחתו עברה לעיר הגבול היוונית פלורינה כדי להימלט מההפצצות במונסטיר, ליאון נסע לסלוניקי עם חברו יצחק לוי. בסלוניקי נחשף קמחי לעולם עשיר של ויכוחים על העתיד היהודי. עיר הנמל הסואנת היתה בית לכ-160,000 אנשים, למעלה מ-60,000 מהם יהודים, וקלחת של ויכוחים וקונפליקטים על נושאים של תרבות יהודית, לאומיות, טמיעה תרבותית, סוציאליזם וציונות. עד מהרה מצא קמחי את מקומו בין קבוצות הנוער הציוני בסלוניקי, שם השתמש בכישורי המנהיגות שלו לארגון מפגשים ולנשיאת נאומים.

בשנת 1919, מעט לאחר שובו למונסטיר, הקים קמחי שתי תנועות נוער ציוניות: בני ציון ובנות ציון. הפדרציה של ארגוני הנוער היהודי ביוגוסלביה נוסדה גם היא באותה שנה, והקמת הארגון הארצי ייתכן שהשפיעה על קמחי לייסד את הקבוצות המקומיות. בני ציון ובנות ציון היו תנועות הנוער הציוניות הראשונות במונסטיר, והן נוצרו לפי הדגם של ארגונים פוליטיים בסרייבו ובזאגרב שנשאו את אותם השמות ואשר נוסדו לפני המלחמה. בנובמבר 1923 קמחי ארגן מחדש את קבוצות בני ציון כדי ליצור תנועת נוער מאוחדת בשם התחייה, שם שכבר השתמשו בו בבלגראד. התחייה, עם 200 חברים, הצטרפה לפדרציה של ארגוני הנוער היהודי, וייסודה ציין את ראשית תרבות הנוער הציוני שוקקת-החיים במונסטיר.

בתחילה עסקה התאחדות הנוער היהודי של יוגוסלביה פחות בהגירה לארץ ישראל ויותר ביצירת תרבות ציונית יהודית חדשה שנועדה לחנך "את כל הנוער היהודי לשלמות לאומית ספוגה בידע ובתרבות יהודיים." עידוד ניתן למועדוני הוראת עברית וספורט. התחייה של קמחי, יחד עם בתי ספר ותוכניות שונות שנוסדו בידי הרב אליצפן ובהמשך בידי הרב ג'אין, תרגמו תוכנית עמומה זו לארגון מובנה שיוכל למלא את הצרכים החברתיים והחינוכיים של הנוער היהודי במונסטיר. הוראת העברית נשאה הן משמעות סמלית והן משמעות מעשית, והיא מוקמה גבוה בסדר העדיפויות של ציוני מונסטיר. ב-1924 נכחו ילדי גן בתוכנית שבראשה עמדה מורה דוברת עברית בשם לאה בן דוד, שקמחי והרב ג'אין גייסו מארץ ישראל. לאה בן דוד גם לימדה שיעורים פרטיים לילדים בוגרים יותר, וב-25 בנובמבר 1925 כתב הרב ג'אין לאיחוד העולמי של הקהילות הספרדיות בירושלים: "בחנוכה נחגוג את חג המכבים בעברית בלבד… צלילי השפה העברית מתחילים להישמע ברחובות מונסטיר הודות לעבודתה המסורה והנמרצת של המורה ששלחתם לנו, מרת לאה בן דוד". ב-1927 הגיעו מארץ ישראל שני מורים נוספים לעברית, נעמי בהלול ואהרון בן ברוך, ולקראת שנת הלימודים 1928-1929 הגיעו גם נעמי בראונשטיין ומתתיה גור אריה.

התחייה גם יסדה ארגוני ספורט לבנים, כגון קבוצות הכדורגל סיני ואספרנצה (תקווה), וכן מרכז כושר שנקרא על שם יוסף טרומפלדור, גיבור המלחמה הגידם שנעשה למנהיג ציוני והפך לאגדה לאחר נפילתו בארץ ישראל ב-1920. (הקבוצה הציונית בית"ר נקראה על שמו, ראשי תיבות של ברית יוסף טרומפלדור). לבנות היה מועדון בשם מועדון שרה אהרונסון – שם התקיימו דיונים והרצאות בנושאים ציוניים. תזמורת כלי נשיפה ניגנה בכל הכינוסים של הנוער היהודי, וקבוצת דרמה בראשות הנרי נחמיאס ביצעה הצגות בעלות מסרים יהודיים שנכתבו על ידי הרבנים אליצפן וג'אין.

חשוב באותה מידה כמו הפעילויות והשיעורים הללו היה מועדון התחייה, או הקן, שם התאספו צעירים לדיונים בסוגיות השעה. שם גם נהנו מחברת בני גילם, שהבינו ללבם בניגוד לבני הדור המבוגר. במאמריו ובנאומיו תיאר קמחי את הגישות ואת הדעות שגרמו לדור צעיר זה להיות שונה כל כך מקודמיו. במפגש ציוני במונסטיר ב-29 באפריל 1932 דיבר קמחי באופן גלוי על התהום שהפרידה בין נוער 1930 לבין הוריהם וסביהם.

"כיום אין יותר שום אפשרות להציג לנוער את המסורת היהודית כרצויה וכבעלת יוקרה, כשהיהדות מוצגת לו כעקרונות מסובכים שאבד עליהם הכלח, ושבינם לבין החיים והמציאות של תקופתנו אין כמעט קשר. שיטה מסורתית זו מימים עברו עקרה היא, ואינה יכולה עוד לשאת פרי."

אפשר להבין מדוע נחשבו גישות אלה לאנטי-יהודיות, אך קמחי התאמץ מאוד להסביר שלא בזה מדובר. בקונגרס החמישי של ועד הקהילות היהודיות-דתיות של יוגוסלביה שהתקיים ב-1933 אמר קמחי: "אין זה נכון שהנוער שלנו שונא את הדת ואת הרבנות, אך הוא מחפש שבילים חדשים אליה."

הצעירים הציונים של מונסטיר מצאו את מבוקשם ב-1931, כשהשומר הצעיר החל להנהיג את הפדרציה היוגוסלבית של ארגוני הנוער היהודי. השומר הדגיש הגירה של חלוצים לפלשתינה, ובשנות ה-1930 המוקדמות כבר היו רבים מבני הנוער של מונסטיר, שכבר ספגו חינוך ציוני כחברים בהתחייה במשך שנים, מוכנים לעלייה. ביולי 1931 נדהם מבקר יהודי מסרייבו לגלות את רמת המודעות הציונית הגבוהה בעיר.

"לישיבת האזכרה להרצל שלא היתה מוצלחת במיוחד, לפי דברי המארגנים, בא מספר כפול של אנשים מזה שהשתתף ברוב הכינוסים המוצלחים בסרייבו. מכל הקהילות שהכרתי, אפשר לדבר רק על ביטולה כמקום שבו באמת לומדים עברית."

ליאון קמחי – מתוך: "קהילת מונסטיר"

מאת שלמה אלבוחר

ליאון קמתי הזמין את ראשי יהדות יוגוסלביה לביטולה כדי שיעמדו על חומרת מצבם של יהודי העיר ויטו שכם במאמצים של ראשי הקהילה ומנהיגי התנועה הציונית למצוא דרכים ואמצעים להבראת הקהילה. בסוף מאי 1932 הגיעה לעיר משלחת של ההנהגה הארצית של יהודי יוגוסלביה ושל נציגי הקהילות היהודיות, ויצ׳׳ו ושליחי ארגונים ציבוריים מבלגרד ומסרייבו. ראשי המשלחת היו ד׳׳ר פרידריך פֹּופֶּס, יו"ר איגוד הקהילות ולזר אברמוביץ, מראשי היהדות הספרדית בבלגרד. באסיפה שאורגנה בעיר טﬠן לזר אברמוביץ כי פתרון 'שאלת ביטולה' אינו בעלײה לארץ-ישראל. שאיפתם של יהודי העיר לעלוח לארץ-ישראל היא הבולמת את התפתחותם והיא המהווה מכשול בדרכם אל הקדמה, והראיה, מצבם הכלכלי והפוליטי של יהודי בלגרד טוב למדי והם אינם נסחפים לעלוח לארץ-ישראל. הוא הציע ליהודי ביטולה להתפזר בערי יוגוסלביה ולמצוא בה פרנסה בשפﬠ. יהודי ביטולה כפוײ טובה לארץ מולדתם ומוטב להם להישאר בארץ טובהמופוריה שבה כ־14 מיליון תושבים מאשר לצאת לארץ־ישראל השוממה ודלת האוכלוסין.

בעקבות דברים אלה קמה מהומה רבתי ויהודי ביטולה מחו נמרצות צל דבריו. ליאון קמחי עשה להרגעת הרוחות אך הבהיר ללזר אברמוביץ כי אין בכוונת יהודי העיר להתפזר בﬠרים שונות ביוגוסלביה. הוא הודה לאורחים על שטרחו ובאו לביטולה והכריז כי יהודיה רוצים ושואפים לעלות לארץ-ישראל. הוא נעל את האסיפה בשירת ההמנון הציוני 'התקווה' החותם במילים: 'לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה'.

בדין וחשבון של 'ההתאחדות הציונית של יוגוסלביה' משנת 1932 נמסר כי ביטולה הועדפה בקבלת רשיונות-עלייה על פני קהילות אחרות ביוגוסלביה. מפני ש'עיר זו היא מן המקומות הבודדים ביוגוסלביה בו למדו בני הנוצר עברית תודות לפועלו הנמרץ של מזכיר הסניף הציוני ליאון קמחי".

ב־11 בפברואר 1933 פנה ליאון קמחי אל הילל לוי ואל אברהם דויג'ו ממשמר העמק והודיע להם כי לביטולה הוקצו 18 רשיונות ﬠלײה בלבד, וכן כי הוא ממליץ על דוד קמחי ומבקש לפעול למﬠנו כדי שיתקבל לקיבוץ. הוא הגדיר את דוד קמחי כצעיר צנוﬠ, איש עבודה ממושמﬠ מאוד, בעל רצון לעבודה ולחיים בקולקטיב. ליאון הודיﬠ גם כי מזה שמונה ימים נמצא בביטולה שליח 'השומר הצﬠיר' משה אשכנזי, והביﬠ תקוותו כי 'ניתן יהיה לנצלו בארגון קבוצות על בסיס איתן ותהא זו נקודת זינוק לתנועה קיבוצית גדולה לביטולה ואפשר גם לכל צﬠירי סרביה'. ליאון קמחי מצא לנכון להביﬠ במכתבו גם את משנתו הפוליטית באומרו כי תהליך הגשמת הציונות על ידי מספר רב של עולים מתקיים דווקא עכשיו. לדעתו, מעמד הביניים שהוא היסוד החזק ביותר בחברה היהודית ײעלם ובכך יתחזקו מﬠמדות הפועלים והאיכרים והיהדות הפרולטרית תתﬠצם. הוא סיים בהבטחה כי בהדרגה יישלחו לארץ אנשים מוכשרים יותר.

ב־24 בפברואר 1934 כתב ליאון קמחי מכתב אל ﬠמיתו בהנהגה הציונית ביוגוסלביה דראגו שטיינר ובירך אותו לקראת עלײתו ארצה. במכתב הוא הביע את רצונו ללכת בעקבות חברו, אך בלשונו: 'אבל לשמחתם של יהודי ביטולה עירי, טרם הגיﬠה השעה שאוכל לומר 'הנני! אני מוכן לעלות' … ללא ספק אעלה ב־1934 או ב־1935. מאוד אצטער על כי יוותרו בביטולה כמה שאלות לא פתורות לאחר ﬠלײתי, אך גם ארץ-ישראל תובעת עוברים ונזקקת להם'.

ב־29 במאי 1934 שלח ליאון קמחי מכתב נוסף לדראגו שטיינר. הפעם לקיבוץ מרחביה. במכתב זה התייחס ליאון לנושא העלייה מביטולה וכתב: 'ידוע לך שהמצב רצ מאוד. האדונים האנגלים מקשים את ליבם בנושא רשיונות צלייה'.

ליאון קמחי חזר לנושא ﬠלייתו ארצה במכתבו זה, והפﬠם במילים נמרצות ביותר: 'אני רוצה ליישם בפﬠם אחת את רצוני לﬠלות ארצה. עברו למﬠלה מאחת-עשרה שנה מאז שהרב ג׳אין נטל ממני את דרכוני בטﬠנה שאין שום סיבה לכך שאני, ליאון קמחי, אהפוך לחלוץ בארץ-ישראל. בדﬠתי לעלות ארצה תוך שנה־שנתיים ולהתײשב בכפר. יש לי קשיים בחיסול ﬠסקײ ובמימוש רכושי, אך יש לי רושם חזק כי שנת הגלות האחרונה שלי תהיה 1936'.

ליאון קמחי לא ﬠלה לארץ ואין לנו ﬠדויות ﬠל ﬠלײה מביטולה לאחר שנת 1935. הﬠלײה מביטולה לארץ התחדשה רק לאחר השואה. כאשר ﬠלו לארץ מתי-מﬠט, אודים מוצלים מאש ובﬠיקר פרטיזנים ששרדו את הקרבות.

הדגשנו את תמיכתו הנלהבת של ליאון קמחי בתנועת 'השומר הצﬠיר' ואת מאמציו  הבלתי־נלאים להﬠלות את חבריה לארץ-ישראל כחוליית החלוץ ההולכת לפני המחנה. כאן המקום לסכם את פﬠולותיה בביטולה מראשית שנות השלושים וﬠד מלחמת הﬠולם השנייה.

על ליאון קמחי קראו עוד בספרו של אורי אורן "עיר ושמה מונסטיר", הוצאת "נאור", תל אביב 1972.
הספר נכתב כמצבה לזכרו ביוזזת חברו לואי רוסו.
דברים של לואי רוסו מתוך הספר:
"ליאון קמחי ז"ל נתן לנו שיעור הראוי שייזכר. בני אדם לא באו לעולם אך ורק כדי לחיות בו את חייהם ולשמוח בשמחותיהם, מבלי שיתנו את דעתם על זולתם. מי שרואה את תוכן חייו בשירות הציבור ואף מקיים זאת עד גמירא נותן טעם חדש למשמעות קיומנו.
"מצער הדבר עד כאב שליאון קמחי לא האריך לחיות כדי לראות את תקומתה של ישראל ואת יסוד המדינה. היתה זו המטרה לה הקדיש את חייו מאז עמד על דעתו. אלוהים הניחו במקום שהניחו כדי להקנות חיים למאות אחרים ולפיכך מאמין אני כי ליאון קמחי היה מרטיר במובן הנאצל והאמיתי של מושג זה."
https://digitalcollections.nypl.org/items/b51ad880-50e4-0133-32af-00505686d14e#/?uuid=b54e4be0-50e4-0133-3465-00505686d14e

מאת מוטי כנרי
מתוך הערך "אסתר עובדיה" בוויקיפדיה בעברית, האנציקלופדיה החופשית (Assayas)

אסתר ("אסתריה") עובדיה (במקדונית: Естреја Овадија;‏ 25 בדצמבר 1923, ביטולה, ממלכת יוגוסלביה – 26 באוגוסט 1944, קיימאקצאלאן, ממלכת בולגריה) הייתה פרטיזנית יהודייה, חברת השומר הצעיר ובהמשך חברת תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. לאחר כיבוש מקדוניה בידי הבולגרים הצטרפה לכוחות הפרטיזנים, התקדמה לדרגת קומיסר פוליטי של גדוד פרטיזנים ונהרגה בקרב מול הצבא הבולגרי בפסגת קיימאקצאלאן. אסתר עובדיה אשר כינויה המחתרתי היה "מָרָה" הפכה לגיבורה לאומית ביוגוסלביה ולאחד מסמלי המאבק החמוש נגד הכיבוש הבולגרי והגרמני.
אסתר עובדיה נולדה בביטולה (מונאסטיר) למשפחה קשת יום. היא עבדה ככובסת במקביל ללימודיה בבית הספר היסודי והצטרפה לקן תנועת השומר הצעיר בעירה. ב-1938 בסיוע ארגון ויצו, נשלחה ללימודי מקצוע בבלגרד בירת הממלכה ובה הושפעה מחוגי השמאל הפוליטי, עד שהצטרפה לתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. ב-1941 לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי גרמניה הנאצית ומסירת מקדוניה לחזקת בולגריה בשל הצטרפותה להסכם התלת-צדדי, שבה אסתר לביטולה והצטרפה למחתרת שפעלה בעירה. היא חמקה ממעצר והצטרפה לכוחות הפרטיזנים.
ב-11 במרץ 1943 ביצעו הבולגרים אקציה בביטולה ועצרו 3,351 מיהודי ביטולה וכלאו אותם במחנה המעבר מונופול שהוקם בתוך מפעל לטבק בסקופיה. מקצת מיהודי העיר נמלטו לפני האקציה לאלבניה. ב-29 במרץ נשלחו יהודי העיר והאזור ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה. עובדיה הצליחה להימלט מהאקציה ומצאה ביחד עם חברתה ז'מילה קולונומוס, מסתור בביתו של סטויאן-בוגויה סיליאנובסקי שהיה בעל חנות לממכר טבק בעיר. לימים העניק ארגון יד ושם לסיליאנובסקי את עיטור חסיד אומות העולם.
גדוד הפרטיזנים בו לחמה אסתר ניהל קרבות שונים מול חיילי הצבא האיטלקי, הבולגרי והוורמאכט והסב אבידות כבדות יחסית לכוחות השונים. בינואר 1944 מונתה אסתר לקומיסר פוליטי של גדוד פרטיזנים. במרץ 1944, תקפה חטיבת פרטיזנים ובכללה גדודה של אסתר את תחנת הרכבת בעיירה ריסטובאץ הסמוכה לווראניה, הצליחה לכובשה ולפגוע קשות בכוחות הבולגרים והגרמניים שהגנו על המקום. פעולותיה של אסתר עובדיה בקרב זה הוציאו את שמעה למרחוק. ב-26 באוגוסט 1944, בעת הסתערות כוח פרטיזנים על עמדות הצבא הבולגרי בפסגת קיימאקצאלאן, נפגעה אסתר מכדור בראשה ונהרגה במקום.

הנצחתה

אסתר עובדיה הפכה גיבורה לאומית ביוגוסלביה והונצחה בכתבים ובשירים עממיים שנכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה. ב-11 באוקטובר 1953 העניק לה נשיא יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו את עיטור "גיבורת יוגוסלביה". רחוב ברמת בית הכרם בירושלים מנציח את שמה. בביטולה פועל גן ילדים עירוני ע"ש אסתר עובדיה-מארה. אף על פי שבעיר לא מתגוררים יהודים, אומץ הגן על ידי הקהילה היהודית בסקופיה ומועברים בו תוכני מורשת יהודית.

למאמר המלא בוויקיפדיה

"מה שהם נתנו לי
שום בן אדם בעולם
לא יכול לתת"

(לאה בן דוד, מונסטיר, 1924)

על שולחן העבודה שלי הייתה מונחת לה קלטת שמע של פעם (שקיבלתי מזיווה פוזנר בתו של משה אישח-ישי יליד מונסטיר).  זו הייתה תוכנית רדיו ישנה, אינני יודעת מאיזו שנה. התחלתי להקשיב ומייד הקלטתי לנייד, שמא משהו יקרה והקול ילך לי לאיבוד.

מהמכשיר בקע קולה של אישה לא צעירה, לאה בן דוד שמה, שמספרת על נסיעה ברכבת מסלוניקי לביטולה, וכך היא מספרת:

אחרי שביליתי את ראש השנה בסלוניקי, נסעתי יום שלם ברכבת בין הרים ונהרות, ארץ יפהפיה, הייתי המומה. לפנות ערב הגענו לתחנה עלובה מאוד. כולם ירדו ואני נשארתי עומדת בחלון, תוהה: איך אני מסתדרת? ודרך החלון אני רואה המון אנשים, נוער עם פרחים, אולי זו חתונה או חס וחלילה לוויה. וכמו שאני עומדת וחושבת ניגשת אלי בתו של הרב ג'אין ושואלת אותי ארץ ישראל? ירושלים? פלסטין? היתה מריבה בין הגבירים היכן אגור. הרב ג'אין, היחידי שידע לדבר עברית, אירח אותי. משהו מיוחד קסם לי מהאנשים האלה. ואני אומרת זאת בכל הכנות ועם היד על הלב, משהו מיוחד קסם לי מהאנשים האלה. אמרתי לרב ג'אין לא באתי למסיבות ולאירועים, אנחנו מייד נתחיל לעבוד. זה היה בין החגים אבל מייד הזמנתי נגר. הייתה שממה. לא פיסת נייר לגן, לא היה חדר. מאיפה לקחתי את המרץ אינני יודעת. ביקשתי מהנגר לסדר כסאות קטנים כמו שאני רגילה. הוא עשה ספסלים נמוכים עם שולחנות. היה אולם גדול בו היו מתכנסים הגבירים. אמרתי, את האולם הזה אני רוצה. בלילה אתם תהיו, ביום – אני. שם פתחתי את הגן הראשון. ואז התחלתי לאסוף ילדים עניים מרודים אבל העיניים נצצו להם. כל לטיפה שלי גרמה להם אושר, ולי עוד יותר מאשר להם. לאט לאט התחלתי להכיר את כל הקבוצות. כאשר סיימו את הלימודים בבית הספר הצרפתי, אחר הצהריים הגיעו לשיעורי עברית. לא הייתה מילה שהוצאתי מהפה שהם לא מילאו אותה. ואז הצטרפה "התחייה", "מכבי"-כדורגל, "התקווה" וקבוצת הבנות "שרה אהרונסון". ולכל קבוצה וקבוצה מצאתי זמן. וביניהם הייתה גם הישיבה. הזקן שהיה לו בן מאומץ בירושלים ואחר כך בא לבקר אותי בעטרות בא לבקש ממני שאלמד גם בישיבה. ואני בחורה צעירה, עם אנשים מבוגרים, העיניים שלהם דיברו. החום שהם נתנו לי, אין שום מקום אחר שיכולתי לקבל דבר כזה. לימדתי אותם והייתי מעורה בחיים שלהם. הייתי חייבת במוצאי שבת להיות נוכחת ב"שלוש סעודות". כאשר הייתי אצל היהודי הזה רציתי לשלם עבור החדר והאוכל. בעל הבית נדהם, האם הוא יקבל מארץ ישראל כסף. אמרתי לו שזה לא בא בחשבון, אני רוצה לשלם עבור החדר והאוכל. הוא הרשה לי להקדיש את סכום הכסף הזה לשכלול הגן. לא היה במה לשכלל, אבל להקדיש אותו לגן. וכאשר מתוך העודף הלכתי למשפחת לוי שירדו קצת מנכסיהם, הם היו שני אחים, שניהם בעלי תחנות קמח, אחד ירד מנכסיו, הם קיבלו אותי, ושם קיבלו ממני תשלום חודשי. את צליל קולו אני עד עכשיו שומעת באוזני. הדבר הראשון כשהיה נכנס הביתה ופותח את הדלת, היה שואל את אשתו ואת הילדים: "אוֹנדֶֶה סְטָה לה גברת?" – איפה היא הגברת? אם הייתי בבית הוא היה רגוע.

אחר כך התחלתי לרדת אל העם. לקחתי אמצעים לעזור לדלת העם ועברתי לטַבָּנֶה, לצ'אצ'י, לכל המקומות העלובים, ורבותי, מה שהם יכולים לתת, אין שום בן אדם בעולם יכול לתת. כשהייתי עוברת בסמטאות, עד עכשיו אני זוכרת שהייתי רואה בחלונות שהיו מגובבות אחת על השנייה ושומעת "פרסטו, פרסטו לה גברת כי פאסה", "פרסטו, פרסטו לה גברת כי פאסה". לא הייתה מסיבה, לא היו אירוסין, לא הייתה חתונה וחס וחלילה, תודה לאל שרק פעם אחת הייתי בלוויה של תלמידה שלי במהלך השנתיים, שאני לא הייתי חייבת להיות. כל הלילה הייתי חייבת להיות, אני קיבלתי מהם הרבה יותר ממה שנתתי להם.

אחרי שנה הרגשתי שאני חייבת לראות את אמא ואת החבר שלי. האנשים התחננו שאחזור. הבטחתי שאחזור וחזרתי. אמנם בדרך הייתה סערה גדולה והאוניה עמדה לטבוע, אבל חזרתי והייתי שם שנתיים.

וכך כותבת ההיסטוריונית ג'ני לבל בספרה "גאות ושבר":

במשך דורות היו נשלחים פעוטים, החל מגיל שנתיים שלוש, לגני ילדים שנקראו במונסטיר "לה סקוליקה" ופעלו בדך כלל בדירותיהן של אלמנות מטופלות בילדים, שבדרך זו נמצאה להן פרנסתן הדלה. מובן שמוסדות אלה לא הקנו לילדים חינוך ממשי ובעיקר הקלו על אימהות ברוכות ילדים בשעות "הבוערות" של חיי היום-יום שלהן.

וכותב שלמה אלבוחר בספרו "קהילת מונסטיר – מקדוניה":

קהילת ביטולה פנתה אל ההתאחדות (הספרדים) בירושלים בבקשה לגייס גננת לעבודה בגן הילדים בקהילה. במכתב "ההתאחדות" מיום 21 באוגוסט 1924 נאמר: "בנוגע לבקשת הרב ג'אין בדבר גננת ארצישראלית לקהילת ביטולה … אנו מנהלים משא ומתן עם ועד החינוך בשאלה זו … אנו מתכבדים לעורר את תשומת לבכם לשני תנאים אשר רק בהימלאם תוכל גננת ארצישראלית לנסוע לביטולה: א. משכורת הגננת הזאת לא תהיה פחותה ממשכורת גננת הנשלחת לבולגריה; ב. הוצאות נסיעת הגננת לביטולה חלות על קהילתכם."

ועד החינוך המליץ על הגננת לאה בן דוד והקהילה הסכימה לתנאי העסקתה כנדרש. ב-21 באוגוסט 1924 שלח הרב ג'אין מברק לאמור: "אנו מסכימים לתנאי. מהרו בנסיעת הגננת הודיעונו על דבר הנסיעה. הרב ג'אין."

מרגע זה והלאה הולכת ונבנית משימת חיים של חלוצה צעירה, אישה נפלאה שמגיעה לביטולה ללמד את ילדי הגן.

הרב ג'אין הורה לד"ר יצחק לוי מההתאחדות בירושלים, ביום 23 באוקטובר 1924: "ועכשיו בהשתדלותו לשלוח לנו את המורה המומחה (!) הראשונה שהיא ראשונה לא רק בביטולה אלא בכל ארץ יוגוסלביה ואנו מרוצים ושבעים רצון ממנה מאוד".

בספרו Last Century of a Sephardic Community המתאר את מאה השנים האחרונות של קהילת מונסטיר כותב מארק כהן, נצר לקהילה (בתרגום חופשי):

להוראת העברית היה ערך סמלי ומעשי כאחד וזו אחת המטרות בעדיפות עליונה של הציונים במונסטיר. … ב-1924 ילדי הגן השתתפו בתוכנית בראשותה של המורה הדוברת עברית, לאה בן דוד, שליאון קמחי והרב ג'אין גייסו מארץ ישראל.

בנובמבר 1925 כתב הרב ג'אין להתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות: "בחנוכה נחגוג את חג המכבים בעברית בלבד … צלילי השפה העברית מתחילים להישמע ברחובותיה של מונסטיר הודות לעבודתה הנמרצת של המורה ששלחתם לנו, הגב' לאה בן דוד".

בתום שהותו בקהילה כתב:

מוסד הרבנות הראשית וועד הכולל במונאסטיר,

מעידים אנו בזה שהגברת לאה בן דוד, מורה וגננת בעירנו שימשה במשך השנים תרפ"ה – תרפ"ו (1926-1924), והיא הייתה החלוצה הראשונה שבאה מארץ ישראל לשמש בעירנו במשרות הנ"ל, והיא התחילה בעבודת העברית וניהלה את הגן, גם בית הספר, ושיעורי ערב, במרץ נפלא ובמסירות נפש, והיא אחת הנפשות יקרת המציאות. על פי בקשתה לשוב לארצנו החביבה, בתוגת לב מוכרחים היינו להסכים ולהיפרד מעבודתה הרצויה על הכל … ושמה ישאו לברכה בקרב עדתנו.

מונאסטיר, סוף חודש תמוז תרפ"ו לב"ע …

כתבה: יעל אונא