טליה פיאדה מוסקוביץ' מספרת את סיפורה של דודתה היחידה לונה-לילי אחותו היחידה של אביה ד"ר רפאל רודי פיאדה על חייה בסקופיה ועל רציחתה בשואה.

חייה הקצרים של לונה-לילי פיאדה

לונה-לילי פיאדה (להלן: לילי) נולדה בשנת 1920 בבלגרד אשר בסרביה. בהיותה כבת עשר עזבה המשפחה את בלגרד ועברה לגור בסקופיה אשר במקדוניה. אביה של לילי, חזקיה פיאדה היה נציג של חברת גלנטריה. הוא פתח חנות במרכזו של השוק התורכי הישן בסקופיה (charshija). האם רבקה פיאדה הייתה עקרת בית ואילו אחיה הבכור של לילי, רפאל רודי פיאדה למד בתיכון לבנים בסקופיה. הוא היה מבוגר ממנה בארבע שנים.

המשפחה התגוררה בבית צנוע על שפת נהר הווארדאר בסקופיה. לילי הייתה תלמידה מצטיינת, אהובה על מוריה וחברותיה. אהבה לקרוא ולטייל. באלבום תמונות מיותם אשר נשמר אצל הוריה ואחיה לאחר הירצחה משתקפות פניהן של בנות צעירות, יפות ומאושרות בגיל ההתבגרות אשר רק החלו את חייהן. בנות חייכניות, תמימות ומלאות סקרנות לגבי עתידן. אף אחת מהבנות הללו לא שיערה בנפשה את הטרגדיה הנוראה אשר עומדת להתחולל בחייהן בשנים הקרובות. החיים היו יפים  והעתיד היה ורוד, כפי שצריך להיות בגיל 15.

לונה-לילי פיאדה בגיל 15 בסקופיה

לילי הצעירה למדה את רוב שנות בית הספר בסקופיה. החל מבית הספר היסודי ועד לסיום בית הספר התיכון. בקיץ נהגו הצעירים לנסוע לדוברובניק או לערים אחרות על שפת הים האדריאטי על מנת לנפוש וליהנות מהים. כמובן שהנופש היה תמיד בחברת האחים הבוגרים אשר תפקידם היה לשמור על אחיותיהם. באתרי נופש אלו נהגו לנגן, לשיר, לרקוד ולשמוח. בשנת 1938 סיימה לילי את לימודיה בתיכון לבנות בסקופיה. באותה תקופה בתי הספר היו נפרדים, בנות ובנים לא למדו באותה כיתה והלימודים בתיכון נמשכו שמונה שנים.

תמונה מהתיכון בסקופיה בשנת 1933. לילי יושבת בשורה השנייה מלמטה (ראשונה משמאל למורה).

תמונת מחזור מסיום התיכון בסקופיה בשנת 1938. לילי עומדת בשורה השנייה מלמטה (רביעית מימין).

לילי גדלה והייתה לבחורה יפיפייה. בשנים אלו עזב אחיה רפאל רודי את סקופיה ונסע ללמוד רפואה בבלגרד. לילי וחברותיה מגיעות לגיל בו מתחילות הבנות למצוא בני זוג. רבות מחברותיה מתארסות ומתחתנות. שמלות לבנות נקנות וההורים מאושרים עד אין קץ.

באותם ימים התגוררו כמה מבני משפחת ורון בסקופיה. חלקם הגדול התגורר בעיר ניש אשר בסרביה. משפחת ורון הייתה משפחה מכובדת אשר בניה היו בנקאים, עורכי דין, ורופאים. בסקופיה התגוררו ד"ר בורה ורון עם משפחתו ואחותו מטושקה אשר הייתה נשואה לד"ר אברהם ניסים. יום אחד הגיע אחיהם הצעיר עורך הדין משה שיקי לבקרם בסקופיה. באחד המפגשים בקהילה היהודית נוצרה הכרות בין לילי הצעירה היפה לבין משה שיקי האורח מהעיר ניש. שני הצעירים החלו להתראות ולבלות זה בחברת זו. בתחילה התקיימו המפגשים בחברת ההורים אך אט אט נרקם בין השניים סיפור אהבה. הזוג החל לבקר יחדיו בתיאטרון ובאופרה. הבחור הצעיר והמבריק מהעיר ניש מצא חן בעיני לילי ובעיני משפחתה והוחלט על מיסוד הקשר. באותה תקופה התגוררה בסקופיה גם סבתא של לילי, שרה דמאיו אשר סיימה  את חייה מאוחר יותר בשנת 1943 בטרבלינקה לאחר שנלקחה באכזריות עם כל יהדות מקדוניה ממחנה הריכוז מונופול בסקופיה.

משפחת פיאדה הייתה מאושרת עד אין קץ מהבשורה המשמחת על נישואי בתם לילי. אמא של לילי, רבקה, לקחה את בתה לתופרת על מנת לתפור לה שמלת כלולות מפוארת. כולם היו עסוקים בהכנות לחתונה. חברותיה מהתיכון בסקופיה היו נרגשות לא פחות ממנה. כל חתונה וכל לידה בקהילה היהודית הקטנה בסקופיה של אותם הימים הייתה מקור שמחה לכולם. אחיה רפאל רודי אשר למד רפואה בבלגרד מגיע במיוחד לרגל השמחה המשפחתית. איש מהאנשים לא תיאר בדמיונו הפרוע  איזו שואה עומדת להתרחש בעתיד הקרוב. מתמונות החתונה הבודדות אשר שרדו, ניבטות פניהם של זוג צעיר ומאוהב.

לונה לילי לבית פיאדה ועו"ד משה שיקי ורון ביום נישואיהם בסקופיה, אביב 1940

משה שיקי היה עורך דין צעיר ומבטיח בעיר ניש בסרביה. מרחק נסיעה של כ- 3 שעות מהעיר סקופיה. הוא לקח את כלתו הצעירה לילי, לניש . הם חיו באושר ובאהבה עוד שנה וחצי לאחר יום נישואיהם בסקופיה.

הכתובה המקורית של לונה לילי ומשה שיקי. סקופיה 1940

ב-6/4/1941 פלשו הכוחות הגרמנים לסרביה ולבלגרד. עד מהרה נסגרים גבולות סרביה. לילי אינה יכולה לצאת מסרביה ולהגיע להוריה בסקופיה. כעבור זמן קצר היא מגלה שהיא הרה. השמחה רבה אבל מהולה בחששות כבדים. עננים שחורים רובצים מעל יוגוסלביה וסרביה. מקדוניה עוברת לריבונות בולגרית. החיים במקדוניה נמשכים פחות או יותר בצורתם הרגילה למרות שגם בסקופיה מרגישים כבר את רוחות המלחמה.

היהודים מתחילים להבין שכללי המשחק השתנו לרעתם. כולם מודעים לכך שמשהו רע עומד להתרחש. אבל, אף אחד לא מבין בדיוק לאן מתגלגלים המהלכים הזדוניים והמפלצתיים של היטלר והנאצים ומשתפי הפעולה.

לאחר חודשים בודדים נאספים מבתיהם הגברים היהודים בעיר ניש ונעלמים. לילי והנשים היהודיות האחרות שרויות בפחד נורא. לילי בחודשי הריון ראשונים, מנותקת ממקדוניה ומהוריה. באחד הימים מתדפקים על דלתה ומביאים לה את בגדיו המגואלים בדם של בעלה הצעיר. הוא נרצח באכזריות על ידי הגרמנים עם עוד גברים יהודים על הר בשם בובן בסמוך לניש. אין לתאר במילים את יגונה של אישה צעירה אשר מקבלת אות סימן אחרון מבעלה הצעיר. לילי הופכת לאלמנה כשנה וחצי לאחר נישואיה בסקופיה והיא רק בת 21.

האירועים הטראגיים רודפים זה את זה מאותו רגע ועד ליום הירצחה בחנק כעבור זמן קצר. בחודשים הבאים מושמדת כמעט כל יהדות סרביה. הגברים נורים למוות ואילו את הנשים, הילדים והזקנים מובילים ברכבות משא לבלגרד. לילי האלמנה הצעירה ועוברה ברחמה ביחד עם  נשות וילדי ניש היהודים מובלים בקרונות משא בקור ובסבל בחורף שנת 1941-1942 למחנה הריכוז סיימישטה בבלגרד. היא אינה יודעת מה קורה עם הוריה ואחיה במקדוניה. הם אינם יודעים מה מתרחש איתה. אין כל דרך לתקשר ביניהם. הקשר בינה לבין משפחתה בסקופיה נותק סופית. היא מגיעה לבלגרד הקפואה. מחנה הריכוז סיימישטה בבלגרד בנוי מביתנים עלובים ששימשו בעבר משלחות אשר באו ליריד. התנאים במחנה אינם אנושיים. רעב קשה, קור מקפיא  של 10 מעלות מתחת לאפס,  מחלות, צמא, צפיפות, התאבדויות, והתעללויות מצד הגרמנים. מצב בלתי נתפס עבור אשה בת 21 ובהריון, רחוקה מהוריה.

אולם סבלה לא נמשך זמן רב. מידי יום היו הנאצים מעלים כמאה יהודים ממחנה ריכוז זה למשאית אשר נקראה "דושהגופקה" (בתרגום: קוטלת נפשות). ההמצאה המפלצתית הזו אשר הובאה במיוחד מגרמניה לבלגרד הייתה אמורה להוביל כל יום כמאה יהודים אל מותם. משאית זו הייתה בעצם תא גז נייד. היא הייתה יוצאת לדרכה מידי יום  ועליה כמאה איש. לאחר נסיעה קצרה ברחובות בלגרד הייתה המשאית עוצרת ואחד משני הנהגים הגרמנים היה יורד ממנה ומסובב את מפלט הגז של המשאית לתוככי פנים המשאית. פחמן חד חמצני היה מוזרם למקום בו עמדו בצפיפות נשים ילדים וזקנים יהודים. המוות היה עניין של דקות ספורות. כולם נחנקו למוות. לא ניתן לתאר את אשר קרה ברגעים אלו בתוך המשאית. אנשים התעוותו מחוסר חמצן, החזקים טיפסו על החלשים בתקווה לשאוף אויר מלמעלה, אמהות חיבקו את ילדיהן בחיבוק אחרון וזעקו לעזרה. לאחר שנדמו יבבות האנשים, המשיכה המשאית בדרכה לכפר ינייצי, המרוחק 12 ק"מ מבלגרד. לשם הובאו עצירים סרבים מתנגדי משטר על מנת לחפור בורות אשר נועדו "לקלוט" את גופות החנוקים ממשאית החנק. מעדויותיהם של העצירים ניתן ללמוד על מחזה מזעזע אשר נגלה לעיניהם בהיפתח דלתות המשאית: הגופות היו מלופפות זו בזו, אמהות וילדים היו מחובקים, עיני האנשים בלטו, שפתיהם היו אדומות מהתפוצצות של כלי דם ורצפת המשאית הייתה מלאה בהפרשות. גוויות הנרצחים נזרקו לבורות אשר הוכנו מראש למטרה זו.

בתוך משאית חנק זו הגיעו אל קיצם חייה הקצרים של אחות אבי היחידה, לונה לילי בת 21 בודדה ובהריון.

 כך גם סיימו את חייהם כל בני משפחתי אשר התגוררו בבלגרד מעל 60 איש. ביניהם סבתא רבתא שלי לונה פיאדה סבא רבא שלי רפאלו פיאדה, סבתא רבתא שלי שרה קמחי, דודים, דודות, ילדיהם הרכים, משפחות שלמות נעלמו. כך הושמדה קהילת סרביה.

באותו זמן נמצאים בסקופיה הוריה של לילי, רבקה וחזקיה, אחיה רפאל רודי שסיים לא מכבר את לימודי הרפואה בבלגרד, סבתא שרה דמאיו וכן בני משפחה נוספים ביניהם לזר פיאדה שברח מבלגרד לפני סגירת הגבולות. איש מהם אינו יודע שלילי וחתנם וכל בני משפחתם בסרביה כבר אינם בין החיים.

משפחתה הקרובה של לילי מתגוררת בסקופיה עד ליום הגורלי ה-11/3/1943 . ביום זה רוכזו כל יהודי מקדוניה במחסני מפעל הטבק "מונופול" בסקופיה. גם המשפחה המצומצמת של לילי נלקחת באותו יום באכזריות מביתה למחנה הריכוז "מונופול". אחיה, רפאל רודי מתפקד כרופא במקדוניה ובכפרים בבולגריה לשם נשלח בהוראת שלטונות בולגריה.

בימים הגורליים הללו נחרצו חייהם של אנשים. הרופאים שנאסרו במחנה הריכוז "מונופול" היו חיוניים לשלטונות. הם סרבו לצאת ללא בני משפחתם מהמחנה. ואז הגיעה הוראה משלטונות בולגריה לשחרר את הרופאים, הרוקחים ובעלי נתינות זרה מהמחנה. בזכות בנם, ד"ר רפאל רודי אשר היה נחוץ לשלטון עקב היותו רופא, משתחררים חזקיה ורבקה הוריה של לילי ממחנה "מונופול" יומיים לפני המשלוחים לטרבלינקה. סבתא שרה דמאיו ועוד כמה בני משפחה נשארים במחנה ונרצחים כעבור מספר ימים במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין ביחד עם כל  קהילת יהודי מקדוניה.

חזקיה פיאדה האב – ניצל ממונופול.

רבקה פיאדה האם, לבית דמאיו – ניצלה ממונופול.

ד"ר רפאל רודי האח – ניצל ממונופול.

שרה דמאיו הסבתא, נלקחה ממונופול לטרבלינקה.

התמונות של לילי ובני משפחתה, אלבום התמונות הבודד המתאר את חייה וחיי חברותיה בתקופה שלפני השואה בסקופיה, הכתובה המקורית וסוודר אשר סרגה לאחיה היחיד רפאל רודי, נשמרו על ידו בדרך לא דרך במשך כל שנות השואה.

למרות שעבר תלאות וניצל בנס, למרות שנדד ממקום למקום ורק שק עלוב בידיו, דאג רפאל רודי לשמור על תמונות המשפחה האבודה, על האלבום של אחותו והכתובה שלה כעל בבת עינו. תקופה מסוימת היו הדברים מוחבאים – קבורים באדמה בחצר ביתו של חבר נוצרי סרבי. לאחר השואה הוא חזר ולקח אותם. גם בתקופה שלאחר השואה היו חפציה הבודדים שמורים במקום מבטחים, כאילו שמר בעצם על אחותו אשר נעלמה מהעולם. בצורה זו חפצים אלו הצליחו לשרוד את רעידת האדמה שהתרחשה בסקופיה ב-1963 וכמעט החריבה את העיר כולה. גם אז דאג רפאל רודי לקחתם מתוך הבניין אשר נטה ליפול ( אך לא התמוטט). הוא אחז באשתו ובבתו בת ה-7 (אימי ואני) בעוד הבניין רועד מתחתינו והעיר קורסת כמו מגדל קלפים, הצלחנו להימלט ברגע האחרון מהמבנה המסוכן. כך ניצלנו שלושתנו. סקופיה הייתה עיר הרוסה ופגועה. כאלף קורבנות בנפש ועוד 300,000 ללא קורת גג, ביניהם גם אנחנו. העיר פונתה מתושביה. אנחנו נשלחנו לבלגרד. רפאל רודי נשאר בסקופיה מכיוון שהיה מגויס כרופא בשעת חרום. למרות הסיכון נכנס רפאל רודי לבניין שהוכרז כמסוכן ולא ראוי למגורים (הוא שופץ שנים אחדות לאחר רעידת האדמה). הוא הסתובב בחדרים ההרוסים, בין ארונות שתכולתם מפוזרת על הרצפה, רהיטים שבורים, בניין שנראה כמו אחרי הפצצה וחדר מדרגות אשר בקושי היה קיים. הוא נבר באנדרלמוסיה ואסף את תמונות המשפחה מהשואה. הוא מצא ולקח את האלבום המיותם של אחותו לילי המספר על חייה הקצרים לפני השואה בסקופיה ואת הכתובה  שלה. הוא לקח כל מה שהיה יכול לקחת כדי לשמר ולהנציח את סיפור חייה הקצרים. כשנכנס לבניין שעליו היה כתוב "הכניסה אסורה לבניין ההרוס", סיכן את נפשו. הוא עשה זאת למען אחותו היחידה והאהובה, לונה לילי ורון לבית פיאדה.