פיני בן רובי

טיול שורשים במקדוניה ובעיר שטיפ – 2018

ב-31 באוגוסט 2018 טסנו יהודית ואני למקדוניה. בשבוע שטיילנו בארץ היפה הזאת ביקרנו בשמורות הטבע "מטקה" ו"מברובו", ביקרנו בסקופיה הבירה על כיכרותיה ופסליה המרשימים  וכן טיילנו בשוק הישן והמרתק. בדרכנו נכנסנו לחנות עתיקות וכשהמוכר שמע  שבאנו מישראל ואנחנו יהודים שמח מאד לספר לנו שהוא זוכר את אמא שלו מדליקה נרות בכל ערב שבת. כנראה משרידי האנוסים שנשאר להם משהו בלתי מוסבר. כמו כן הראה לנו את שורת החנויות שהיו שייכות ליהודים שגרו ועבדו באזור זה לפני מלחמת העולם השנייה ונרצחו בשואה ורכושם הוחרם.

מוזיאון השואה ממוקם במרכז העיר סקופיה אך לצערנו לא יכולנו להיכנס עקב שיפוצים.

ביקרנו גם בעיר אוֹכריד על שפת האגם הנושא אותו שם, עיר תיירותית יפה עם צביון ישן המתוחזק באורח מדהים בשילוב עם החדש.

גולת הכותרת של מסענו למקדוניה הייתה כמובן הביקור בעיר ש‏טיפ שבה נולדו, גדלו וחיו כל בני המשפחה של אבא משה (מואיז) רוביסה, הסבא יהודה והסבתא רחל למשפחת ציון, צאצאי המגורשים מספרד\פורטוגל שהתיישבו עם עוד 32 משפחות בשנת 1512 בעיר זו. וכך ביום ג' כ"ד באלול תשע"ח, 4 בספטמבר, אנו יוצאים לעיר שטיפ. מתלווים אלינו אביבה, בעלה שלמה סרי ואחותה יהודית. אביבה ויהודית הן בנותיה של רג'ינה ממשפחת סימן טוב ועשהאל. רג'ינה נרשמה כאשתו של הדוד מנחם בנישואין פיקטיביים כדי לקבל אישורי עליה לארץ בשנת 1934. לא לחינם ציינתי ופירטתי את התאריך שבו ביקרנו בשטיפ. זה היה בדיוק היום בשבוע, החודש הלועזי, והחודש העברי הרשומים בכתובה של רג'ינה  והדוד מנחם. מקריות מדהימה  – או הזמנה מיוחדת לתאריך זה?

אביבה הציגה לפנינו צילום כתובה של אמה, שהגיע לידה במקרה דרך אתר מכירות פומביות, מאחר שהכתובה המקורית, באותיות זהב, נמכרה.

לאחר תיאומים רבים הזמנו מונית ומתרגם שייקחו אותנו לשטיפ. בדרכנו אנו פוגשים את מקדוניה האותנטית ומבחינים כיצד משתנה הנוף מהררי ומיוער לעמקים שטוחים ויבשים שבהם מגדלים טבק, חממות ייבוש אדירות של עלי  טבק הנקטפים בידיהן של הנשים המקומיות. אנו פוגשים את הנחל הזורם במרכז העיר (ומזכיר לנו את הגעתון בנהריה) וחלקו יבש בעקבות הסכרים הרבים שהוקמו במקדוניה לאגירת המים  באגמים גדולים  ולייצור חשמל. מתוך 38 אגמים במקדוניה 3 טבעיים והשאר מלאכותיים.

אנו יורדים מהרכב קצת סקפטיים האם נמצא משהו ספציפי אחרי עשרות שנים שבהן לא חיפשנו את מקור המשפחה במקום וצועדים אל המוזיאון ההיסטורי שבמרכז העיר שטיפ.

את פנינו מקבלת ההיסטוריונית של המוזיאון "אמיליה" שמשוחחת אתנו דרך המתרגם שהבאנו מאוכריד. בתחילה היא קצת נרתעת ודוחה את בקשתנו לקבל אינפורמציה על היהודים בכלל ועל בני משפחתנו בפרט שחיו בשטיפ. היא מספרת שאין לה מידע ומציעה לנו לבוא לבקר בשבוע שבין ה-11 ל-23 במרץ, בשבוע הזה מוצגת במוזיאון תערוכה על היהודים. תאריכים אלה נבחרו במיוחד מפני שבתאריכים אלה במרץ שנת 1943 נאספו כל יהודי שטיפ  וערים אחרות ממקדוניה הועברו ורוכזו בגטו סקופיה, במפעל הטבק "מונופול" על דרגשי ייבוש הטבק, לפני שנשלחו לטרבלינקה למחנה ההשמדה.

לאחר מאמצי שכנוע כשהתברר שגב' אמיליה דוברת אנגלית, עברנו לדבר אתה  ישירות ולנסות להסביר לה את הקשר שלנו למקדוניה ובמיוחד לשטיפ, ואת גאוותנו להיות צאצאים של בני המקום. (כדי לחזק בה מעט את התחושה הלאומית שמאוד חשובה להם בשלב זה של הבידול האתני). סיפרתי לה שאבא משה וכל משפחתנו חיה בעיר במשך מאות בשנים שאבא שרת בצבא היוגוסלבי כדי שתבין שאנו פטריוטים מקומיים. סיפרנו גם שאמא של אביבה ומשפחתה נולדו והתחתנו בשטיפ  בתאריך זה שבו אנו מבקרים כאן, ה-4 בספטמבר, ואין זה מקרי!! היא חייבת לעזור לנו! הגענו במטרה לסגור מעגל ואין אנו סתם תיירים מזדמנים. מאמצי השכנוע השפיעו. בשלב זה אמיליה מתרככת ומחליטה לשתף פעולה. היא לוקחת אותנו מחוץ למוזיאון אל האנדרטה שהוקמה לזכר כל היהודים שנשלחו להשמדה עם פירוט שמותיהם.

באנדרטה אנו מוצאים כמובן את שמות כל בני משפחת ציון של הנונה ומשפחת  רוביסה של הנונו ושמות לוי ועשהאל של אביבה שלא עלו ארצה לפני המלחמה אלא הועלו על הקרונות ונשלחו להשמדה בטרבלינקה. בתוכם גם הדודים של אבא, אחים של הנונו הנונה בכללם פנחס ציון שעל

שמו נקראתי אני, (ובני משפחה נוספים שעל שמם נקראים נכדים במשפחה דוד, ראשל, אהרון ועוד).

אנו חוזרים למשרדה של אמיליה וממתינים לה על פי בקשתה. היא הלכה לארכיב והביאה משם מספר רב של תמונות שאת חלקן אני מצרף לעבודת השורשים, בהן נראים בני הקהילה היהודית  בחיי היום יום. (איכות התמונות כפי שצולמו לפני למעלה משמונים שנה). יש בהן תיעוד קשה ומזעזע שבו ראינו כיצד הופכת קהילה  שקטה  ברגע אחד לחסרי כל בקרונות המשלוח להשמדה בטרבלינקה. יש שם רשימה מתועדת של מספרי האנשים מהאזורים השונים.

לאחר שצילמנו את התמונות הבענו את רצוננו לבקר בבית הקברות היהודי  המקומי בו קבורים בני משפחתנו שנפטרו לפני מלחמת העולם השנייה, וגם את השכונה שבה גרו היהודים ובני משפחתנו. היא נתנה לנהג מפה של בית הקברות, נלוותה אלינו ברכב והובילה אותנו לבית הקברות הענק ולחלקה היהודית שבו. שער החלקה היהודית היה נעול ומפתח השער היה בעבר אצל היהודי  האחרון ששרד בשבי הגרמנים וחזר לשטיפ לאחר המלחמה. בנו ונכדיו עלו ארצה לפני שנים אחדות. (סיפור נוסף ומעניין על פגישתי עם המשפחה שעלתה לארץ ומתגוררת בגני תקווה, בני משפחת רוביסה משפחתו של נונו וכיצד הכרתי אותם, יסופר בנפרד).

אנו נכנסים מהצד קופצים מעל גדר אבנים קטנה המקיפה את החלקה ומוצאים את עצמנו בין הקברים המפוזרים במרחב בשורות, חלקם עם מצבות וחלקם בלעדיהן. ניגשים למצבות מטושטשות ואט אט חושפים את השמות המונצחים עליהן. וכך, לפתע, במקום בית עלמין ישן עם קברים "אנונימיים" אנחנו מתחילים "לראות" אנשים.

"חאג'" דוד בן מנחם ציון נפטר ביום ב' בשבט 5702 (כלומר שנת תש"ב), 20 בינואר 1942. ביום זה מתכנסים הנאצים בוועידת וונזה ומחליטים על השמדת היהודים. התואר "חאג'" ניתן למי שביקר (עלה לרגל) לירושלים.

חיים רוביסה נפטר ביום י"ט חשוון 5685 ( ה' תרפ"ה,  16 בנובמבר 1924).

חיים בן מנחם ציון נפטר ביום כ"ט שבט 5689 ( ה' תרפ"ט, 9 בפברואר 1929).

יעקב בן דוד ציון נפטר ביום ט"ז אב 5699 ( ה' תרצ"ט, 1 באוגוסט 1939).

בני המשפחה שלנו שנפטרו  לפני המלחמה  ונקברו בשטיפ . קברים משוקמים עם שמות. לצערנו רוב המצבות לא נמצאו. אביבה מצאה את קברי הסבא והסבתא שלה. עקב בזיזת המצבות לצערנו לא ניתן לזהות את כל הקבורים במקום. הוצאתי את ספר התהילים שהבאתי מהארץ, קראתי מספר פרקים לזכרם ואמרתי קדיש לעילוי נשמתם לאחר עשרות שנים שלא נשמע במקום.

המחשבה שאותם אנשים קרובים, בני משפחתנו, מעולם לא חלמו שיום יבוא ואנו נגיע מארץ ישראל וממדינת ישראל בת ה-70 להחיות את זכרם ולהתפלל לעילוי נשמתם במקום זה לאחר עשרות שנים, העלתה בנו פרץ של דמעות התרגשות עצומה של שיא הביקור.

חזרנו למוזיאון ולפני שנפרדנו מאמיליה היא שמחה לתת לנו מאמר שעסק בתקופת השואה וכן דיסק שהופק על ידי המוזיאון ושמו מעיד על תוכנו "no one survived " . היא נתנה לנו גם את כתובת הדואר האלקטרוני (emiliajakorunovska@outlook.com) ואת מספר הטלפון שלה 078416177.

לאחר מכן יצאנו לסיור ברובע היהודי שנמצא מעל הכנסייה הגדולה. פסענו ברחובות שבהם גרו רוב יהודי שטיפ. עברנו בין הבתים העתיקים והמשופצים, ליד החצרות הקטנות עם גינות פרחים מקסימות, בסמטאות צרות ששמרו על האוטנטיות של המקום בעל התרבות העשירה והיסטוריה של מקדוניה כשעדיין לא התפרקה מתרבותה.

בניגוד לטיולים אחרים יש משהו במקום שגורם לנו להרגיש  שייכים, מכאן השורשים! אז מתעוררת בדעתי השאלה כיצד לא היכרנו את הדברים האלה? כמה חבל שאבא לא בחיים שאוכל לשתף אותו בחוויה שעוברת עלינו, במקום שבו גדל וחי בילדות ובבגרות. היום אנו מכירים את חלקי הפאזל החשובים שבלעדיהם הסיפור לא היה שלם. ידיעת העבר ושימורו מחזקת אותנו ועוזרת לנו לפסוע קדימה אל העתיד.

לאחר היום המרגש הזה עצרנו למנוחה באחד מבתי הקפה הסמוכים לאוניברסיטה הסמוכה לרובע היהודי כדי להירגע. יצאנו את העיר לכיוון ביטולה הלא היא מונסטיר לשעבר. בדרך התנגן בראשי השיר אותו היה אבא שר והתחלתי לזמזם אותו בסרבית.

"אוצ'י  ממו דמי ג'ני ללה דוני ראנקה ,דוני ראנקה דוני ראנקה  לפוסרבי יאנקה". הנהג והמתרגם ששמעו אותי מזמזם את השיר היו מופתעים מנין לי לדעת שיר סרבי זה? בקשתי מהם לתרגם: "אמא רוצה שאתחתן, רוצה לחלק ריבת חבושים".

לאחר כשעתיים נסיעה עצרנו שוב ליד שרידי בית הכנסת של יהודי מונסטיר שנשארו ממנו 2 עמודי זיכרון שהם חלק מהכניסה לגן הציבורי. שוטטנו במדרחוב ובערב חזרנו למלון ללילה אחרון שלנו, בשלב זה, במקדוניה אני מאמין שעוד נחזור בעתיד עם ילדינו להנחילם את מורשת משפחתנו.