בטי עזורי בכר

ראיינה יעל אונא

בטי בְּיֶנוֶנִידה, טיטי, בכר נולדה בסקופיה ב-7 באפריל 1939 להוריה אהרון בכר ורבקה לבית כהן. לאביה היה עסק של מוצרי חשמל ושותפו היה אלכסנדר טודורוב, מקדוני לא יהודי יליד 1906, השותפות החלה ב-1933 (או 1936). בין הוריה של בטי לבין אלכסנדר ואשתו בְּלָגָה, ילידת 1917, נרקמו יחסי חברות קרובים מאוד.

בטי כל כך מצטערת היום שלא ביקשה מצ'אנה, האב המציל, לספר לה עוד פרטים על הוריה בזמן שעוד ידע וזכר הכול. צ'אנה ובלגה, ההורים המאמצים לא סיפרו לה על יהדותה אולי מתוך רצון להגן עליה ובכוונה להמתין עד שתתבגר. בשלב מסוים הם פונים לצלב האדום ומבינים שמהמשפחה לא נשאר איש בחיים. הם מגדלים אותה כבתם לכל דבר. בגלל לחץ המשטר הקומוניסטי שהשתלט על יוגוסלביה הם מחליטים לעבור לעיר אופטיה על גבול איטליה סמוך לנמל טרייסטה. בתחילת 1947 נולד בנם סרגיי. ידו הארוכה של השלטון מגיעה גם לשם ואלכסנדר נעצר, בין השאר בגלל שתבע את המדינה על שווי תכולת החנות שמגיעים לבטי מרכושו של אביה, ונדון לארבע עשרה שנות מאסר. טיטי הקטנה נשארת עם אמה המאמצת ועם האח הקטן, השנה היא כנראה 1949. לא עובר זמן רב ועוצרים גם את האם וטיטי בת התשע נשארת לבד עם סרגיי בן השנה וחצי כמעט שבועיים. הם מתגוררים ב"וילה ורוס" מין אכסניה ברחוב נובצ'סטה ובעלת המקום מטפלת בהם ועוזרת להם לשרוד. אחרי כשבועיים מגיעה אחותו של צ'אנה ולוקחת אתה את הילדים לבלגרד. כעבור שלושה-ארבעה חודשים משתחררת בלגה מהכלא והם חוזרים לסקופיה. דירתם נלקחה מהם וכך גם כל חפצי הערך והם חוזרים אל הסבתא, אמו של צ'אנה, שגם ממנה נלקח בי תה הגדול, אבל בקומתו העליונה השלטון משכן שתי משפחות ובחדר השלישי מתגוררת טיטי עם האם והאח. וכאן לראשונה שומעת טיטי מאחת המשפחות שהיא יהודיה. בדרכה לבית הספר היא גם שומעת את כל סיפורי הזוועות על מעשיהם לכאורה של היהודים ששמים את ילדי הנוצרים בחביות ממוסמרות ומגלגלים אותם בתוכן, שותים את דמם ועוד ועוד. בטי הולכת לבית הספר כשעל צווארה שרשרת עם צלב שלקחה מאמה ללא ידיעתה. באחד הימים היא מקבלת החלטה ללכת ולחפש "משהו של היהודים". בדרך כלשהי נודע לה היכן נמצאת הקהילה היהודית ובאמצע שיעור צרפתית עם מורה מרשעת היא מחליטה לעזוב בורחת מבית הספר לבית הקהילה שנמצא מעבר לנהר הוורדר. מייד עם כניסתה לבניין נזכרה שצ'אנה הביא אותה פעם לבניין הזה לקראת ראש השנה הנוצרי כדי למסור חבילה של כסף עבור סוכריות לילדים שנשארו ללא הורים. מאמר על כך הופיע בעיתון בסקופיה ללא ציון שמותיהם.

שם היא פוגשת את משה פיאדה, היהודי חבר הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית ויו"ר הפרלמנט היוגוסלבי הפדרלי שסייע רבות לעליית יהודי יוגוסלביה. שם גם מאשרים את יהדותה ומוסיפים "את יכולה לעלות לארץ" – איפה זה הארץ? שואלת טיטי את עצמה. היא שומרת את העניין בסוד מאמה במשך כחצי שנה. עד שיום אחד בחזרתה מבית הספר אמה מחכה לה בידיים שלובות על החזה ובפנים מודאגות וכעוסות. טיטי בת השלוש עשרה מתוודה: אני יודעת שאת לא אמא שלי. האם עוברת התמוטטות עצבים, עד כדי אשפוז. למרות זאת מחליטה טיטי לעלות לארץ. בקבוצת הילדים שהיא ששייכו אותה אליהם לא היו ילדים מסקופיה אלא רק מבלגרד ומזאגרב. אותה מצרפים למשפחת אשר אשר, הרוקח מסקופיה שידאגו לה במהלך המסע באוניה נגבה. היא מגיעה למחנה המעבר בעתלית ומשם לקיבוץ בית זרע של השומר הצעיר. בחופשים היא מתארחת אצל משפחת אשר שעלו ישר לירושלים וקיבלו דירה באחד הבתים הנטושים קרוב לתחנת הרכבת. בטי סבלה בקיבוץ ורצתה לחזור לסקופיה: "לא הייתה לי שפה, לא ידעתי מה זה יהדות, לא גמרתי בית ספר, שמו אותי לעבוד בגן הירק ובלול, ואני באתי מבית 'מטופל'. ההתמודדות אל מול ילדי קיבוץ הייתה קשה ונוסף על כך הם היו מבוגרים ממנה בשנתיים. מגיע זמן הגיוס לצבא של חבריה לקבוצת הנוער אך בטי בת השש-עשרה אינה מוכנה להישאר לבד בקיבוץ והיא מתגייסת לצבא יחד אתם. היא נשלחת לקורס חובשות ומשרתת במחנה קציעות. בחופשות מהצבא היא נשארת בבסיס ולעיתים נוסעת לקיבוץ. לקראת סוף השירות היא מבקשת מהקיבוץ ללמוד בבית ספר לאחיות ונענית שבעשרים השנים הבאות הקיבוץ לא יזדקק לאחיות. לכן היא מחליטה לעזוב ואת מעט הגאווה שהייתה לה על שהותה בקיבוץ, סמל הבוגרים של השומר הצעיר לוקחים ממנה כמו גם את החולצה הכחולה עם הסרט האדום. היא עוזבת לתל אביב. ליד קולנוע צפון היה בית החייל שם יכולה הייתה לבוא ולישון. כסף לא היה לה בכלל. ואז היא מקבלת חדר למגורים במעון של ויצ"ו ביפו עם עוד שתי נשים מבוגרות ממנה בהרבה. ברחוב ליליינבלום בתל אביב היה בית חולים פרטי והיא מתקבלת שם לעבודה כאחות, ולראשונה משתכרת למחייתה. בשנת 1958 היא פוגשת בבעלה לעתיד, מנשה עזורי, בעלים של חברת נסיעות, ובשנת 1961 הם נישאים. באוגוסט 1961, עוד לפני נישואיה, היא חוזרת לראשונה לסקופיה ואז העיתונות שם מסקרת את סיפור חייה. במהלך שמונה שנים מתפרסמות כתבות רבות.

בנה דורון נולד ב-1969 ושרון בתה ב-1971. בכל אחת מהלידות הגיעה אמה המאמצת לארץ כדי לעזור לה. ילדיה לא ידעו שהאבא והאמא המאמצים של אמם אינם הסבא והסבתא הביולוגיים שלהם. "התביישתי שאני לבד בעולם ולא יכולתי לספר להם שאין לי אבא ואמא". כשילדיה מכינים עץ משפחה בבית הספר הם כותבים כסבא וסבתא את שמותיהם של צ'אנה ובלגה, אף ששמותיהם זרים ומוזרים. לימים קיבלו הזוג טודורוב, ההורים המאמצים של בטי, את התואר "חסידי אומות העולם" מ"יד ושם".

באחד הימים מתבקש הבן דורון לכתוב סיפור על השואה. בטי מספרת לו אז את סיפור חייה ללא ידיעתו שהדמות במרכז הסיפור היא אימו. כשהיא מגיעה לקטע של עלייתה ארצה היא מסיימת את הסיפור בכך שאינה יודעת מה עלה בהמשך בגורלה של גיבורת הסיפור.

מאז נישואיה נוסעת בטי לעיתים קרובות לסקופיה ומביאה להוריה קילוגרמים רבים של מצרכי מזון. לקראת שבת הבר-מצווה של דורון היא מביאה אותם לארץ. בארוחת הצהריים של השבת מבקשת גיסתה, ספרי איך הם הצילו אותך. לבטי לא נותרה ברירה. היא מושיבה את דורון על הספה ואומרת לו שהסיפור שסיפרה לו על הילדה בשואה הוא סיפור חייה.

הילדים מקבלים את הסיפור בשלוות נפש וכשבטי ובעלה נוסעים לטיול הסבא והסבתא נשארים בארץ עם הילדים וכולם מאושרים.

בשנת 1984(?) הפיקה הטלוויזיה בסקופיה סרט על סיפורה של בטי. בשנת 1996 כשאימה של בטי נופלת למשכב ומצבה מחמיר, נוסעת בטי לסעוד אותה עד פטירתה. אחרי הלוויה בערב שלפני חזרתה לישראל מתקשרת בטי לויקטור מזרחי, ראש הקהילה, ומבקשת ממנו לדעת פרטים על הוריה ומשפחתה. במהלך השנים נמנעה בטי מלשאול את הוריה המאמצים על משפחתה מחשש שתעציב אותם. היא מוזמנת למשרדו של ראש הקהילה והוא מוציא חמישה ספרים מהכספת שבהם נרשמה כל לידה, פטירה ונישואים בקהילה החל בשנת 1919 ועד ההשמדה ב-1943. היא מדפדפת בהם ומוצאת שבינונידה (בטי) בכר, בתם של אהרון ורבקה בכר, רשומה, ועל החתום סבא שלה שהיה שותף לניהול ספרי הקהילה משנת 1919, ומשנת 1924 ניהל אותם לבדו. בטי מעתיקה לעצמה על פיסת נייר את הסעיפים הנוגעים למשפחתה ומציינת את מספר הספר שבו הם מופיעים. בשלב מסוים חש ויקטור מזרחי שמבחינתו לא היה זה חכם לחשוף בפניה את הספרים ומחזיר אותם לכספת, ובשנים שלאחר מכן הוא טוען שהם ניזוקו בהצפה שאירעה שם ב-1962 ונעלמו ברעידת האדמה ב-1963. לאורך השנים בטי אינה מרפה ומנסה להביא לידיעת הציבור את קיום הספרים האלה עד שלאחר מאמצים בלתי נלאים היא מצליחה לקבל מברטה רומנו, שהחליפה את ויקטור מזרחי בתפקיד ראש הקהילה, העתק של הספרים.

הסבא צאצא למגורשי ספרד הגיע לאיסטנבול ומשם לזמון שבסרביה. אביה נולד שם ב-1906. בעיר זמון יש בית כנסת ספרדי על שם משה בכר ובטי תוהה האם יש לו קשר למשפחתה.

כשנודע לבטי שהיא יהודייה, ההורים המאמצים נותנים לה צילום של אבא ואמא שלה. בטי מביטה בתמונה ונזכרת: את האיש הזה כבר ראיתי. פעם כשהייתי ילדה קטנה רצתי לאורכו של מסדרון הבית, נתקלתי ברגליו ונפלתי על אחת מנעליו. פיסת זיכרון יחידה של ילדה ממשפחתה שהושמדה.